אמש נפתח המשא ומתן בין דגל התורה לאגודת ישראל לקראת הבחירות, וכצפוי, האווירה טובה.
כלומר, טובה אם אתם סוחרי נשק.
החרבות נשלפו, האיומים בריצה נפרדת חזרו מהבוידעם, ובדגל הגיעו עם דרישה צנועה והגיונית לחלוטין לקבל חמישה מתוך שמונת המקומות הראשונים. באגודה עדיין מנסים להבין מה בדיוק נשאר להם לנהל עליו משא ומתן.
עוד באתר:
אחרי קדנציה שלמה שבה הסבירו לנו שוב ושוב כי גדולי ישראל הם שמכריעים בכל דבר, מתברר שיש בכל זאת נושאים כבדי משקל שאי אפשר להטריח בהם את גדולי ישראל.
למשל, מי יהיה במקום החמישי.
אבל אל דאגה. בסוף, אחרי שבועיים של השמצות, איומים, תדרוכים, הדלפות, ריצה נפרדת, בלוק טכני, "גורם בכיר" ו"בכיר מאוד", יגיעו להסכם, יצטלמו יחד ויודיעו שהאחדות נשמרה בהתאם להוראת גדולי ישראל.
אני כבר מתרגש.
גם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ ממשיך השבוע לספק יציבות, בעיקר בכך שאפשר לסמוך עליו שבכל פעם שתבינו מה עמדתו בנושא איראן, היא כבר לא תהיה רלוונטית.
רק השבוע הוא תקף בחריפות את המשטר בטהרן על הרג מפגינים. באופן כללי, מי שרוצה לדעת מה עמדת טראמפ בנושא איראן מוזמן להמתין עד סוף המשפט. יש סיכוי סביר שהיא תשתנה באמצע.
בישראל, בינתיים, התחוללה סערה סביב סירוב השב"כ להצמיד אבטחה לגדי איזנקוט, בנימוק הפרוזאי שאין בידיו מידע מודיעיני או התרעות על כוונה לפגוע בו.
מי שראה בחודשים האחרונים את תמונות הבינה המלאכותית שמפרסם המטה של איזנקוט ממילא מתקשה להבין את החשש.
לפי התמונות האלה, אם מישהו ינסה לתקוף את גדי איזנקוט, השב"כ יצטרך לאבטח את התוקף.
ועופר וינטר השיק השבוע את מפלגת "עמך ישראל" וכבר זכה בסקר ראשון לשישה מנדטים. מערכת הבחירות מתקדמת אפוא יפה, וכרגע יש בישראל בערך מפלגה אחת לכל שלושה מצביעים. בקצב הזה, עד הבחירות כבר לא נצטרך קלפיות. כל מצביע פשוט יעמוד בראש מפלגה משלו.
שרן השכל השיקה עוד קודם את "ישראל תחילה", ואף צירפה השבוע את יהונתן פולארד. כמעט אפשר היה להכריז עליה כמועמדת המובילה לראשות הממשלה.
חסרים כרגע רק מצביעים.
וזה מספיק.
כי אם הייתי רוצה לכתוב על כל הדברים האלה, הייתי פותח אתר חדשות.
לרוע מזלי, כבר עשיתי את זה.
ברוכים השבים ל"אסקפיניזם".
אסקפיזם – כי באנו לברוח מהמציאות.
פיני – כי לצערי אני שוב בא איתכם.
וספין – כי אם הגעתם עד לכאן בחיפוש אחר תוכן רציני, אחרי הטור של שבוע שעבר האחריות כבר עליכם.
והשבוע נעסוק בדברים הרבה פחות כואבים מהפוליטיקה הישראלית.
רופא השיניים שלי.
טעיתי.
הרבה יותר כואבים.
השבוע הייתי אצל רופא השיניים.
למעשה, זה היה אחד האירועים הקשים שעברתי בשנים האחרונות.
הרופא, בשבתו כשינן, התעלל בצורה שיטתית בכל חלקי הלסת וחלל הפה. הוא הכאיב לי במקומות שכלל לא ידעתי שקיימים בגוף שלי, ובשלב מסוים ירקתי דם בכמות שהזכירה את רצפת העזרה בשעת הקרבת קרבן פסח.
יצוין גם שהוא לא היה אדיב במיוחד.
ניסיתי מספר פעמים להתקומם נגד האקטים האכזריים שביצע בי, אבל קשה מאוד לנהל מאבק אזרחי אפקטיבי כאשר בפה שלך נמצאות שתי אצבעות, מראה, צינור ששואב את נשמתך ומכשיר חשמלי שמשמיע צליל של עבודות תשתית.
"זה כואב?" הוא שאל.
"אהההההה."
"יופי."
לא אמרתי יופי.
אמרתי אהההההה.
יש הבדל.
למעשה, אלה שתי מילים שמביעות רגשות הפוכים לחלוטין.
לרופאי שיניים יש בכלל שפה משלהם.
"אתה תרגיש קצת לחץ."
לחץ?
לחץ זה כשיש לי דדליין בעוד עשר דקות ועדיין אין כותרת.
אתה כרגע מחזיק מקדחה בתוך הגולגולת שלי.
אל תקרא לזה לחץ.
או:
"תפתח קצת יותר."
אני לא יכול.
זה הפתח.
זה מה שקיבלתי מהיצרן.
אין מאחוריו עוד פה שמחכה שאפתח גם אותו.
והמשפט האכזרי ביותר:
"אל תסגור."
אני מבטיח לך שאני לא סוגר.
לא מתוך שיתוף פעולה.
מתוך העובדה שהכנסת לי לפה מספיק ציוד בשביל לפתוח סניף נוסף של המרפאה.
מה שמדהים ברופא שיניים הוא שבתוך שלושים שניות אתה מאבד את כל המעמד שצברת בחייך.
נכנסת למרפאה כאדם בוגר.
יש לך עבודה. משפחה. אחריות. אנשים מתקשרים אליך להתייעץ. אתה מקבל החלטות.
ואז משכיבים אותך על כיסא.
"תפתח."
אתה פותח.
"יותר."
אתה פותח יותר.
"לא להזיז את הלשון."
אתה משתדל.
"לא לסגור."
אתה לא סוגר.
"ראש שמאלה."
שמאלה.
"עוד."
עוד.
בתוך דקה הפכת מאזרח עצמאי בן חורין לילד בן ארבע שעבר במקרה חקירה בשב"כ.
רק שבשב"כ, ככל הידוע לי, לפחות נותנים לך לסגור את הפה.
ואז מגיע הרגע שבו הרופא והסייעת מתחילים לדבר ביניהם.
מעליך.
עליך.
בשפה שאינך מבין.
"שש דיסטלי."
"כן."
"יש פה כיס."
"אני רואה."
"המממ."
רגע.
מה זה "המממ"?
אני דורש לדעת מה ראית.
אף רופא לא רשאי לומר "המממ" כאשר הוא מסתכל לתוך הגוף שלי.
"המממ" היא מילה שאומרים כשפותחים את המקרר ומגלים שהגבינה התקלקלה.
לא כשאתה מחזיק כלי מתכת בתוך הפה שלי.
ואז הסייעת הולכת להביא משהו.
לא אמרו לי מה.
זה הרגע שבו אתה מבין שהמצב הסתבך.
כל עוד הציוד בחדר – הכול בשליטה.
ברגע שמישהו אומר "תביאי לי את ה…" והיא יוצאת מהחדר, אתה יודע שעברתם לשלב שלא היה בתוכנית המקורית.
בסוף הטיפול, אחרי שהצלחתי לקום מהכיסא ולאסוף את מעט הכבוד העצמי שנותר לי, הרופא אמר שאגש למזכירות בחוץ "עם אותו מספר שלקחת קודם".
קפאתי.
לרגע הייתי בטוח שבמהלך הטיפול הוא גם הספיק לקעקע לי מספר על הזרוע.
בדקתי.
לא.
התברר שהוא התכוון לפתקית שלקחתי מהמכונה בכניסה לסניף.
נרגעתי.
יחסית.
וכאן אנחנו מגיעים למוסד המופלא שנקרא חדר המתנה.
חדר המתנה הוא המקום היחיד שבו אדם שהגיע שתי דקות אחריך ונכנס לפניך יכול לגרום לך לשנאה בעוצמה שבדרך כלל שמורה לסכסוכים בני מאות שנים.
אתה יושב שם ארבעים דקות.
מגיע אדם.
מתיישב.
אחרי שלושים שניות הדלת נפתחת:
"יעקב?"
והוא קם.
יעקב?!
מי זה יעקב?!
מאיפה הוא הגיע?!
למה יעקב?!
אתה מסתכל על המזכירות בחשדנות ובזעם.
אולי הוא לרופא אחר. אולי הוא מקרה דחוף. לא מעניין. מבחינתי נחשפה כאן פרשת שחיתות.
אבל יש אדם גרוע מיעקב.
האיש עם "השאלה הקטנה".
אתם מכירים אותו.
יש תור של חמישה עשר איש.
הוא מגיע מהצד.
"סליחה, אני רק שאלה."
לא.
תחזור אחורה.
אין "רק שאלה".
שאלה היא שירות.
גם לי יש שאלה.
השאלה שלי היא מתי יגיע התור שלי, והתשובה כרגע מתעכבת בגלל השאלה שלך.
ואף פעם זו לא באמת שאלה.
"רציתי רק לשאול, הייתי פה ביום שלישי אצל דוקטור כהן והוא אמר לי לקבוע תור לעוד שבועיים אבל אז דיברתי עם אשתי והיא אמרה שבחמישי יש לנו חתונה של אחיינית שלה באשדוד ורציתי לדעת אם אפשר אולי ביום רביעי אבל לא בבוקר כי יש לי כולל…"
אדוני.
זו לא שאלה.
זו אוטוביוגרפיה.
קח מספר.
ולסיום, כמובטח, המדד השבועי.
השבוע:
מדד המשפטים שאסור לרופא לומר באמצע טיפול
במקום החמישי: "אתה תרגיש רק קצת לחץ."
כבר דיברנו על השקר הזה.
במקום הרביעי: "זה אמור לדמם."
נפלא. תמיד טוב לדעת שהדם הוא חלק מהתוכנית.
במקום השלישי: "אל תדאג."
עד שאמרת את זה באמת לא דאגתי. עכשיו אני בפאניקה.
במקום השני: "מוזר."
אתה הרופא. אם גם אתה מופתע, אני רוצה הביתה.
ובמקום הראשון: "רגע, תקרא לדוקטור."
בשלב הזה כבר אין צורך בהרדמה. הגוף עושה את זה לבד.
זהו.
שרדתם עוד אסקפיניזם.
במשך כמה דקות לא עסקנו בדגל, באגודה, בטראמפ, באיראן, באיזנקוט, בווינטר, באחוז החסימה או בשאלה מי יקבל את המקום החמישי.
עסקנו בדברים חשובים באמת.
למשל, מדוע רופא שיניים ממשיך לשאול שאלות אדם שאינו מסוגל לענות עליהן.
בשבוע הבא, בעזרת השם, נברח שוב מהמציאות.
עד שבוע הבא, תשמרו על השיניים.
ובעיקר על הפתק עם המספר. במרפאה שלי מתברר שזה חשוב.
