בג"ץ ביטל היום את החלטת הממשלה לסגור את גלי צה"ל. הממשלה, מתברר, הייתה מוסמכת לסגור את התחנה, אבל אסור היה לה לרצות לסגור אותה מהסיבות שבגללן היא רצתה לסגור אותה.
בנתב"ג, בינתיים, הפסיקו לזמן מה להמריא ולנחות על רקע עיצומי עובדים, או שביתה שלא הייתה שביתה, תלוי את מי שואלים. נתניהו הודיע שמי שיעמוד בדרך "יעוף הביתה", שזה משפט מעניין במיוחד לומר לעובדי נמל תעופה.
ובש"ס נרשם השבוע שלום היסטורי בין אריה דרעי לבית מרן הראשון לציון.
עוד באתר:
ועכשיו, אחרי שסיימנו עם כל הדברים האלה, אפשר להתחיל את הטור.
שלום לכם.
ברוכים הבאים ל"אסקפיניזם".
אסקפיזם – כי באנו לברוח מהמציאות.
פיני – כי לצערי אני בא איתכם (ככה בכל אופן המשפחה קוראת לי).
וספין – כי אם הגעתם לכאן בחיפוש אחר תוכן רציני, אני מעדיף להודיע כבר עכשיו שנפלה טעות במערכת.
האמת היא שהחלטתי לפתוח טור שבועי בגלל בעיה מקצועית קשה שהתפתחה אצלי בשנים האחרונות: אני עובד בחדשות.
זה נשמע בהתחלה כמו מקצוע.
אחרי כמה שנים אתה מגלה שזו הפרעה.
אדם נורמלי קם בבוקר, חוזר מהתפילה, שותה קפה ושואל את אשתו מה התוכניות להיום.
עורך חדשות קם בבוקר, פותח את הטלפון ובודק אם בזמן שישן מישהו התפטר, נעצר, תקף, הכחיש שתקף, הבהיר שדבריו הוצאו מהקשרם או הודיע כי "בשלב זה אין שינוי בהנחיות לציבור".
ואם שום דבר לא קרה?
מתחילים לדאוג.
שקט כזה בשמונה בבוקר הוא אף פעם לא סימן טוב.
השבוע, למשל, הוכיח שוב שהמדינה שלנו מסוגלת לייצר ביום אחד יותר התפתחויות ממה שאדם סביר אמור לצרוך בחודש.
אתה נכנס לישיבה לחצי שעה ויוצא למדינה אחרת.
"בג"ץ ביטל".
"מה?"
"את ההחלטה".
"איזו?"
"עזוב, מאז שנכנסת כבר יש חדשה."
החלטתי אפוא לעשות מעשה אמיץ.
פעם בשבוע אני בורח.
לא בג"ץ. לא קואליציה. לא אופוזיציה. לא מי נגד מי. אפילו לא "גורם בכיר בסביבתו של".
כאן נדבר על הנושאים החשובים באמת.
למשל: אנשים ששולחים לך "ער?" ואז נעלמים.
אני רוצה להבין את התופעה הזאת.
אם כתבת לי "ער?" ב־00:47, אני מניח שיש שתי אפשרויות: או שיש לך משהו דחוף להגיד לי, או שאתה לכוד בבאר.
עניתי "כן".
עכשיו תורך.
אתה לא יכול להיעלם.
ישבתי שבע דקות מול המסך וחיכיתי.
בסוף כתבתי "מה קרה?"
שני וי כחולים.
כלום.
למחרת ב־11:23 הוא שולח:
"לא משנה הסתדרתי".
מה הסתדרת?!
מאז חצות אני מנהל בראש חמישה תרחישים, שניים מהם כוללים משטרה ואחד מהם כולל חילוץ מוסק.
ויש את האנשים שמתקשרים ומיד כשאתה עונה אומרים:
"אתה יכול לדבר?"
לא.
אבל עכשיו כבר עניתי.
ההזדמנות לבדוק אם אני יכול לדבר הייתה לפני שהתקשרת.
זה כמו לעצור מתפלל באמצע פסוקי דזמרה בשטיבלאך, להסיט את שיפולי הטלית מפניו ולשאול אם זה זמן נוח.
ואז יש את הגרסה החרדית:
"אתה באמצע משהו?"
אחי, כולנו באמצע משהו.
אני בן 25, נשוי, אבא לילד ועובד בחדשות. לא היה לי "לא באמצע משהו" מאז ימי הקורונה של תש"פ.
אבל השבוע גיליתי שיש אדם מסוכן אפילו יותר.
האדם שכותב בקבוצה:
"מישהו יודע מה קורה?"
זו שאלה שאין לה תשובה.
מה קורה איפה?
בנתב"ג? בש"ס? בגל"צ? בבניין? עם המזגן? עם המשיח?
ואז תמיד יבוא מישהו שיענה:
"כן".
זה הכול.
"מישהו יודע מה קורה?"
"כן."
מבחינתי האיש הזה ניצח את האינטרנט.
וזה בעצם האסקפיניזם.
פעם בשבוע, בתוך המבול הזה של "דרמה", "סערה", "פרסום ראשון", "חשיפה", "התפתחות", "גורם המעורה בפרטים" ו"מיד נביא את כל הפרטים" – ננסה להקדיש כמה דקות לדברים שאינם חשובים בכלל.
כי יש מספיק אנשים שמסבירים לכם מה משמעות פסק הדין.
יש מספיק אנשים שמנתחים מה המשמעות של הפיוס בש"ס.
יש מספיק פרשנים שיסבירו מי אשם במה שקרה בנתב"ג.
אני רוצה לדעת מי אשם בזה שבכל משפחה חרדית יש שקית אחת ענקית שבתוכה שמורות עוד 74 שקיות.
ועל זה, משום מה, בג"ץ עדיין לא אמר את דברו.
מדד האסקפיניזם השבועי
השבוע, כי הטור עסק בחדשות ותקשורת, אני מעניק חמישה כוכבי אסקפיניזם לכל מי שהצליח לעבור יום שלם בלי לפתוח קבוצת חדשות.
ארבעה כוכבים למי שפתח אבל לא הגיב.
שלושה למי שהגיב רק "הזוי".
שני כוכבים למי שכתב "מדינה בהפרעה".
וכוכב אחד למי שכתב "אמרתי לכם" על אירוע שמעולם לא אמר עליו כלום.
ומי שקרא עד לכאן – ברכות.
במשך כמה דקות לא ידעתם מה קורה במדינה.
עכשיו אתם יכולים לחזור לחדשות.
אני מתנצל מראש.
