1.
יש רגע שבו כבר אי אפשר להישאר במקום. לא מפני שהכל הסתדר, לא משום שכל השאלות קיבלו תשובה אלא היות שמשהו בפנים כבר השתנה.
אחרי שלמדנו לכאוב, אחרי שהבנו שאנחנו לא נשכחים, אחרי שהתחלנו לבנות מחדש, אחרי שלמדנו לא לחיות מתוך פחד ואפילו העזנו שוב לקוות, מגיע הרגע שבו צריך לעשות את הצעד הבא – לקום.
כי גם תקווה גדולה יכולה להישאר רק בגדר מחשבה יפה אם היא לא מביאה אותנו לפעול. אפשר להאמין שיהיה טוב ועדיין להישאר במקום או לחלום על עתיד אחר ועדיין לחשוש לעשות את הצעד הראשון ואפשר אפילו לראות כבר את האור ועדיין להמשיך לשבת בחושך.
עוד באתר:
לכן הנחמה השישית אינה מסתפקת בבשורה שהאור מגיע אלא קוראת לציון: "קומי אורי כי בא אורך."
2.
יש לשים לב ללשון המיוחדת של הנביא. לכאורה, אם "בא אורך", אם האור כבר מגיע, מדוע צריך לומר לציון "קומי"? הרי אפשר היה לומר: "חכי, האור מגיע. בקרוב הכל ישתנה".
אבל הנביא אינו אומר לה לשבת ולהמתין לאור. הוא מצווה אותה לקום. כאילו אומר לה: "נכון, האור מגיע. אבל את לא אמורה להישאר אותה ציון שישבה בחושך ולחכות שהוא יעשה את כל העבודה".
"קומי אורי." הגאולה אינה רק דבר שקורה לך. היא גם דבר שאת צריכה לקום לקראתו.
אולי אפשר לקרוא לזה "ההבדל בין תקווה לבין חיים של תקווה". תקווה אומרת: אולי יהיה טוב, אבל חיים של תקווה אומרים: אם יש עתיד, אני צריך להתחיל לצעוד אליו. וזה לא תמיד צעד גדול. לפעמים זו החלטה אחת. שיחה אחת. ניסיון נוסף. בנייה מחודשת של משהו שכבר ויתרנו עליו. לפעמים פשוט לקום בבוקר ולהחליט, שהיום הזה לא יהיה עוד יום שמנוהל על ידי מה שהיה אתמול.
3.
אולי כאן נמצא החידוש הגדול של הנחמה השישית: התקווה אינה נועדה רק לגרום לנו להרגיש טוב יותר. היא נועדה לגרום לנו לקום. כי כל עוד התקווה נשארת בראש, היא עדיין בגדר אפשרות. לעומת זאת, ברגע שהיא הופכת לצעד, היא מתחילה לשנות את המציאות.
וזה לא אומר שצריך לחכות עד שהכול יהיה ברור. לפעמים אנחנו מחכים לרגע שבו הפחד ייעלם, הנסיבות יסתדרו, וכל הספקות יקבלו תשובה. אבל הרגע הזה לא תמיד מגיע.
הנביא מלמד אחרת: קום עכשיו. לא משום שהכל כבר הסתדר אלא משום שהכל עוד יכול להסתדר, והצעד הראשון מתחיל בך.
