מה ההבדל בין עשיית הטוב מתוך ערכי היהדות לבין עשיית הטוב מתוך ערכים חברתיים וסוציאליים?
מהי כוונת הלשמה וכיצד מצוות ביכורים הופכת את עובד השדה לכהן בבית המקדש?
הבעל שם טוב שיבח מאוד סנדלר פשוט (רבי חנוך הסנדלר), שהיה יושב ותופר מנעלים.
עוד באתר:
כששאלו אותו מה ייחודו, הסביר הבעל שם טוב: "על כל תפירה ותפירה שהיה תופר במנעל, היה מכוון לחבר וליחד ייחודים לשם שמיים, כדי שמי שילבש את המנעל יוכל ללכת בהם לעבודת הבורא."
בכך הפך הסנדלר את המלאכה הפשוטה בשדה/בבית המלאכה לעבודת מקדש ממש.
המפגש בין ערכי התורה לערכי העולם הגדול הוא מפגש טעון, גם תומכי העולם החפשי טוענים לעשיית חסד ומדגישים בסט הערכים את העזרה לזולת, מדיניות רווחה סוציאליים ערכי שיוויון ועוד מילים יפות הטומנות בחובם רצון של יפי נפש
ואכן הרצון לעשות טוב בעולם קיים בנפש האנושית בכל אחד ואחד, אך דא עקא שבתהליך בין הרצון לבין המעשה נכנסת 'המחשבה' כלומר לשם מה ולשם מי נעשה המעשה, מה המטרה ומה הרווח האישי.
לכן כל עשייה נחלקת לשלושה חלקים: הרצון המחשבה והמעשה. הרצון הראשוני הוא טוב אלא שנגיעת האדם והתאוות השכליות מתלבשות מתמזגות ומתערות יחד עם הרצון הטוב.
מסיבה זו ניתן למצוא אנשים שכוונתם רצויה אך מעשיהם אינם רצויים, יען כי בין הרצון לבין המעשה נכנסת מחשבת פיגול של נגיעה אישית המקלקלת פוגמת והורסת את כוונת המעשה.
כוונת הלשמה:
כיצד ניתן לשמר את הרצון הטוב ולפעול בעולם המעשה מתוך מחשבה זכה וטהורה?
כאן בדיוק נכנס הלשמה אם כאדם מכוון לשם שמים ולקיים רצון ה' יתברך אזי הרצון הטוב נשפך ועובר שלב לעולם המחשבה בזוך ובטוהר וממשיך לעולם המעשה.
יתירה מכך: עולם המעשה נהפך למקדש ה' והאדם העובד הופך את עצמו לאדם קדוש בדיוק כמו הכהן בבית המקדש.
לצקת את הרצון הטוב לעולם המחשבה ולאחר מכן לעולם המעשה בשלמות הלשמה ורצון ה' ללא נגיעה אישית היא עבודת ה' בדיוק כמו שמירה המחשבה ממחשבת פיגול בעבודת המקדש
מסיבה זו הבאת פרי השדה לבית המקדש כרוכה במפגש איש המעשה עם משרת ה' כהן,
לכן בהבאת ביכורים לכהן ונתינת מעשר לעני האדם מדגיש את קיום הנתינה והחסד יחד עם רצון ה' שהוא הוא הדבר העיקרי.
ארמי אובד אבי הכוונה לעולם המחשבה שיכול לאבד את הרצון הטוב ופוגם בעולם המעשה עם הדבר לא נעשה לשם ה' יתברך.
הבאת ביכורים יש את חלקי ההבאה הנחה הנפה וקריאה בשביל להכליל את כל חלקי הנפש: המחשבה דיבור ומעשה שכולם יהיהו לשם שמים.
נכתב על פי משנתו של רבי מרדכי יוסף לייטנר בספרו מי השילוח לפרשת כי תבוא וזה לשונו:
"הגדתי היום לה' כו', הגדה רומז על דברים הקשין, כי בזה אומר דברים קשין נגד הכהן כי מרמז להכהן אף כי הכהן עובד בבית המקדש והוא עובד בשדה, עם כל זה כאשר יגיע הנפש מישראל למקום המקדש ומביא בכורים אז מברר כי בכל מקום היה בקדושה כמו הכהן העובד:
וענית ואמרת כו' ארמי אובד אבי, ארמי היינו הטעות וההעלם הנמצא בעולם וזה שולל דעת האדם כי מאלו הדברים הוא תמיד בפחד ודאגה מאחר שזה מצוי בעולם א"כ אין דעת האדם בטוחה ומיושבת עליו, וכמו שמצינו בבני שמואל שנאמר עליהם () ויטו אחרי הבצע, ופירשו בגמ' ע"ז () שבקשו להרבות שכר לחזניהם וסופריהם, ובאמת, הי' כוונתם לשם שמיים כי מסתמא חזניהם וסופריהם היו צדיקים, והיו רוצים להמציא להם פרנסתם, ואעפי"כ נאמר עליהם ויטו אחרי הבצע,
לפי שאין האדם יכול לשמור עצמו מטעות כי לא כוונו לרצון הש"י, וזה ארמי אובד אבי, כי אב נקרא המחשבה וע"י מצות בכורים יזכה האדם להנצל מטעות רק יביט לה' בכל מעשה שיעשה, ע"כ נאמר מיד אשר נתת לי היינו שמדבר עם הש"י פנים בפנים".
