פרשת כי תבוא כוללת את אחת מפרשיות התוכחה הקשות בתורה, אך דווקא בין הפסוקים המטלטלים נמצא אחד המפתחות הגדולים לעבודת ה' ולחיי האדם. בשיעורו לפרשת השבוע מדגיש הרב מרדכי מלכא כי התורה אינה אומרת שהפורענות באה משום שהאדם כלל לא עבד את הקב"ה, אלא מדגישה: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב". מכאן ביקש הרב לחדד בשיעורו כי אפשר להתפלל, ללמוד תורה, לתת צדקה ולעשות חסד – ובכל זאת להחמיץ יסוד מהותי אם הכול נעשה מתוך כבדות ועצבות.
את הדרך לשמחה מוצא הרב בפסוק נוסף בפרשה: "ושמחת בכל הטוב אשר ה' אלוקיך נתן לך". התורה אינה מבטיחה לאדם ששמחתו תתחיל ביום שבו יקבל את כל מה שחסר לו. להפך: אדם שתולה את אושרו בעוד כסף, בית מפואר או מילוי כל משאלותיו עלול לגלות שגם לאחר שהשיג אותן הוא עדיין אינו מרוצה. נקודת המוצא צריכה להיות ההתבוננות במה שכבר קיבל: הבריאות, המשפחה, הבית, הפרנסה וכל אותם חסדים שהתרגל לראות כמובנים מאליהם.
הרב מלכא הביא את דברי הרמב"ם על מעלתה של השמחה בעשיית המצוות, וכן את דברי רבי חיים ויטאל בשער המצוות, שלפיהם על האדם לקיים מצווה מתוך שמחה עצומה, כאילו היה מקבל תמורתה הון רב. לפי הדברים שהציג בשיעור, השמחה אינה תוספת צדדית לקיום המצווה אלא חלק מהותי מעבודת ה'. ככל שאדם מבין את הזכות שיש לו בתורה, בתפילה ובמצוות, כך הוא מפסיק לראות בהן משא שממנו צריך להיפטר ומתחיל להתייחס אליהן כאל דבר יקר שהוא מבקש להחזיק בו.
עוד באתר:
מכאן עבר הרב לסכנה שבעצבות. לדבריו, היצר הרע אינו חייב לפתות אדם מיד לעבור עבירות חמורות; לעיתים די בכך שהוא מכניס אותו למצב של דכדוך וכבדות. כאשר הלב נשבר והאדם עסוק ללא הרף במה שחסר ובמה שלא הצליח, גם התורה והתפילה נעשות עבורו לעול. הרב הזכיר בהקשר זה את דברי חז"ל שאין השכינה שורה מתוך עצבות אלא מתוך שמחה, ואת המסורת על גדולי ישראל שראו בשמחה כלי מרכזי להתעלות בתורה ובעבודת הבורא.
אחד הביטויים המעשיים לכך הוא היחס למצוות היומיומיות. הרב הצביע על הנטייה לחפש כיצד לקצר תפילה או להיפטר במהירות מחיוב, והביא מעשה על הדרכה שניתנה לחתן בר מצווה שלא למהר להסיר את התפילין לפני סיום התפילה. המסר, הוא להרגיל כבר מגיל צעיר לכך שמצווה אינה עול שצריך לסיים במהירות. אדם ששמח במצווה אינו מחפש את היציאה הראשונה ממנה; הוא מבין את ערכה ורוצה להישאר מחובר אליה.
בהמשך השיעור סיפר הרב על אישה שהגיעה מלונדון לישראל בתקופת הקורונה כדי להשתתף בחתונת בנה, אך בשל מסמך שלא נמצא הוכנסה למלונית בידוד ולא הורשתה לצאת. לאחר שכל המאמצים לשחררה כשלו, היא החליטה לקבל את המצב, לבשה את בגדי החתונה והחליטה לשמוח מהמקום שבו הייתה. דווקא כאשר פתחה את המזוודה כדי להתלבש, נמצא המסמך החסר, והיא שוחררה והספיקה להגיע לחתונה. הרב השתמש בסיפור כדי להמחיש את המסר "כי בשמחה תצאו" – היכולת לבחור בשמחה גם כאשר המציאות רחוקה ממה שקיווינו.
אך כיצד עושים זאת כאשר באמת כואב? הרב מלכא הציע כלי פשוט: לקחת דף ועט ולהתחיל למנות את הדברים הטובים שכבר קיימים בחיים. אדם קם בבוקר, נושם, רואה, הולך, אוכל, יש לו משפחה, קורת גג ויכולות רבות שהוא כמעט אינו מבחין בהן בשגרה. רק לאחר רשימת החסדים, אמר הרב, יש להציב מולה את הבעיה שמטרידה את האדם. פעמים רבות היא אינה נעלמת, אבל הפרופורציה משתנה: במקום שהקושי היחיד ימלא את כל התמונה, האדם מגלה מחדש כמה טוב כבר מקיף אותו.
את שיעורו חתם הרב מרדכי מלכא במסר שלפיו שמחה היא הרבה מעבר למצב רוח נעים – היא ביטוי לאמונה שהקב"ה מנהיג את האדם לטובתו. לדבריו, אדם המבקש בריאות, פרנסה, שלום בית, הצלחה וסייעתא דשמיא צריך לעבוד על היכולת לראות את החסדים ולשמוח בהם, גם בתקופות שבהן לא הכול מסתדר כפי שרצה. "ושמחת בכל הטוב" הופך אפוא להדרכה מעשית לחיים: להודות על הקיים, לעבוד את ה' בשמחה ומתוך כך לפתוח את הלב לתקווה ולישועה.
