1 את המייל הבא שלח לי הקורא אביתר בר-טל. בכותרת הוא כתב: "אולי יעניין אותך: סיפור על העלייה שלנו ליישוב כדים".
אולי יעניין אותי? אני עוקב באובססיביות 21 שנים אחרי המאבק על החזרה לצפון השומרון. בעצם, אני עוקב עוד שנתיים קודם אחרי המאבק נגד הגירוש מצפון השומרון. עד היום לא ברור למה שרון הוסיף לפשע החרבת גוש קטיף גם את יישובי צפון השומרון (לא שאת גוש קטיף ברור למה הוא החליט להרוס). כמה מרגש לראות את הפרק ההיסטורי שנכתב שם בימים אלה. וכמה אנחנו מתפללים שנזכה לראות את התיקון הזה בקרוב ממש גם בגוש קטיף תובב"א.
2 אז פתחתי את המייל וקראתי את הסיפור המרגש הזה, שהתרחש בשולי החזרה ליישוב כדים:
עוד באתר:
"ביום שישי שעבר עברנו דירה בשעה טובה ומוצלחת לבית החדש בכדים. בגלל עיכובים, משאית ההובלה שלנו הגיעה ליישוב רק בשעות אחר הצהריים. כדי להספיק להגיע הביתה לבת ים לפני שבת, המובילים היו צריכים לצאת בסביבות רבע לשש–שש. כל היום הייתי בקשר עם הרב שלנו, הרב נחשון בן ארצי. הזמן הלך ואזל. באיזה שהוא שלב הרב התקשר אלי ואמר: 'תקשיב, אתה צריך לשלוח אותם הביתה כמה שיותר מהר. אל תשאיר אותם אצלך אפילו שנייה אחת מיותרת'.
"ופה התחיל המרוץ נגד השעון. הם היו אמורים להרכיב לנו חמישה ארונות ושתי מיטות קומתיים. אבל בפועל, במקום להרכיב, הם רק הוציאו את כל הציוד: הארגזים נערמו מחוץ לבית ובסלון, חלקי הארונות נכנסו לחדרים, והכול נשאר מפורק בדיוק כמו שהיה.
"אחרי בערך שעה הם יצאו. בלי ארונות מורכבים, בלי מיטות, בלי סדר. נכנסנו לשבת כשכמעט אין לנו כלום. מכנסיים? לקחתי מחבר. נעליים? כפכפים. מקלחת לפני שבת? בקושי הצלחנו להספיק. מבחוץ זה נראה כמו כאוס מוחלט. אבל דווקא שם קרה משהו אחר. אמרתי לילד שלי: 'אתה יודע מה? זו אולי השבת הכי מכבדת והכי מכובדת שהייתה לנו'.
"כי פתאום הבנו שכל מה שלא הספקנו לעשות, כל מה שנשאר מפורק, כל הבלגן וכל הוויתורים, היו מסיבה אחת בלבד: כבוד שבת. שמירת שבת. לכבוד ריבונו של עולם.
"הורינו היקרים דאגו להביא לנו אוכל לפני שבת, ואכלנו את הסעודות אצל שכנים. אז לא היה לנו בית מסודר. לא היו ארונות. לא היו מיטות מוכנות. לא היינו לבושים כמו שתכננו. אבל הייתה שבת. והייתה משפחה. והייתה תחושה חזקה שלמרות כל הלחץ, הבלגן והמרוץ נגד הזמן, הצלחנו לנצח. לא את ההובלה. לא את הבלגן. אלא את הניסיון לוותר על מה שקדוש באמת.
"לפעמים גבורה יהודית לא נראית כמו קרב גדול. לפעמים היא נראית כמו אדם שעומד בתוך בית מבולגן, עם כפכפים שלקח מחבר, ואומר: 'עד כאן. עכשיו שבת'".
3 וואו. איזה סיפור. לוותר ככה על האיכות של השבת שלך רק בשביל למנוע מיהודי אחר לחלל שבת? אביתר לא ציין את זה במייל, אולי כי זה פשוט לו, לכן שאלתי אותו מפורשות: כפי שאפשר להתרשם גם מהתמונה, הסבלים לא היו דתיים. הם גם לא היו שומרי מסורת. זה לא שהם מיהרו להספיק לעשות קידוש בבית. ממש לא. מדובר בעולים מרוסיה שגרים בבת ים. אבל כן, הם יהודים. ושבת קודש היא לא רק שלנו הדתיים. אכפת לנו מהשבת של כל יהודי. אמנם אנחנו לא כופים עליו לקבל בכוח את מתנת השבת, אבל גם לא נגרום לו להפסיד אותה בגללנו.
הסיפור הזה יכול היה להיות גם עם סבלים שמעבירים דירה לפתח תקווה. אבל זה שהוא קרה דווקא למיישבי כדים שבצפון השומרון המתחדש, הופך אותו להרבה יותר סמלי: אנחנו לא חוזרים ליישב את ארץ הקודש תוך כדי חילול שבת קודש. ה"ימניות" שלנו שונה מהותית מזו של הבולדוזר אריאל שרון, האיש ששינע הכי הרבה משאיות הובלה לכל רחבי יהודה ושומרון וחבל עזה – מה לעשות, כשהימניות שלך והציונות שלך מנותקות מהתורה ומההלכה הן לא מחזיקות לאורך זמן. קצת לחץ, קצת אינטרסים, ומשאיות ההובלה הופכות למשאיות פינוי, והבולדוזר הגדול הופך לכלי הרס.
בימים היסטוריים אלה, משפחת בר-טל, עם עוד משפחות אחרות, עושות בצפון השומרון תיקון לכל החטאים של שרון ושל הציונות החילונית. תיקון עומק. בכל פרטיו ודקדוקיו ותרי"ג מצוות התלויות בו.
חזקו ואמצו, חלוצי כדים היקרים. עוד אבנך ונבנית, עוד תטעי כרמים בהרי שומרון – נטעו נוטעים והספיקו לחזור לבת ים לפני כניסת השבת.
