הרב ברוך רוזנבלום הקדיש את שיעורו לפרשת ניצבים-וילך תשפ"ו להכנה לראש השנה, תוך התמקדות במעלת השבת האחרונה של השנה ובכוחם המיוחד של הימים הסמוכים ליום הדין.
בפתח דבריו הדגיש כי השבת הקרובה היא השבת האחרונה של שנת תשפ"ו, ולכן יש בה משמעות מיוחדת. "אנחנו צריכים מאוד מאוד לדקדק בשבת האחרונה, להקפיד על קלה כבחמורה ולהוסיף עוד ועוד שעות של לימוד תורה", אמר.
לדבריו, בספרים הקדושים מבואר כי כל אחד מימי השבוע האחרון של השנה מסוגל לתקן את אותו יום בכל השנה שחלפה. "יום ראשון הבא מתקנים את כל ימי ראשון של שנת תשפ"ו, יום שני הבא מתקנים את כל ימי שני, וכך שלישי עד יום שישי", הסביר, והוסיף: "כל דקה חשובה, כל שעה חשובה".
עוד באתר:
בהמשך עסק הרב בהבדל שבין "יום תרועה" ל"זיכרון תרועה". כאשר ראש השנה חל ביום חול תוקעים בשופר, ואילו כאשר הוא חל בשבת אין תוקעים בשל תקנת חז"ל. הרב הדגיש כי במצב כזה "השבת עצמה היא תגן עלינו".
חלק מרכזי בשיעור הוקדש לשורש מצוות השופר ולעקידת יצחק. הרב תיאר את הרגע שבו אברהם אבינו מצא את האיל שנאחז בסבך בקרניו, וקשר זאת לדברי חז"ל שזכות העקידה וקרן האיל עומדות לישראל ביום הדין.
מכאן עבר הרב לשאלה חריפה: מדוע קול השופר, ובפרט השברים והתרועה, נשמע כגניחה וכבכי? "איך ממליכים את המלך? או ביבבות של חולים, או בבכיות של מתים? ראית פעם שממליכים מלך ככה?", שאל.
התשובה מבטאת את ייחודו של הקב"ה. "המלך היחיד שרוצה ביום המלוכה שלו שיגידו לו כל אחד מה אתה צריך – זה רק הקדוש ברוך הוא", אמר. בעוד מלך בשר ודם אינו רוצה שיום הכתרתו יהפוך ליום של בקשות, הקב"ה מבקש מישראל להביא לפניו דווקא את צורכיהם, כאב השומע את בניו.
הרב הוסיף כי לשופר יש כוח של חיים. "השופר נותן חיים", אמר, וקשר את נוסח "ואין דומה לך" שבברכת השופרות לברכת "מחיה המתים". לדבריו, התקיעה מבטאת התחדשות וחיים חדשים.
את השיעור חתם בקריאה של חיזוק לקראת ראש השנה: "תספר לי מה אתה צריך, אני אוהב אותך. אתה ילד שלי". ולבסוף בירך את הציבור: "ונזכה כולנו לכתיבה וחתימה טובה בספרם של צדיקים גמורים".
