פעם נשאל רבי לוי יצחק מברדיטשוב: מדוע אנו מתפללים "ותן טל ומטר לברכה", והרי הקב"ה תמיד רוצה להשפיע רק טוב? ענה במשל: כאשר יורד גשם עז, מי שמניח בחוץ כלי שלם ומורם הכלי יתמלא מים טהורים. אך מי שמניח כלי סדוק או מלוכלך, המים ישתפכו או יזדהמו. הגשם הוא אותו גשם, אך איכות המים בכלי תלויה בהכנת הכלי.
יש הבדל מהותי בין השניים: שכר ועונש הם גורמים חיצוניים, אך ברכה וקללה הן מציאות שהאדם מושך על עצמו במו ידיו ומעשיו.
כאשר אדם מברך מישהו או מביא תועלת לעולם, הוא לא רק עוזר לזולת, אלא הופך את עצמו לצינור של ברכה.
עוד באתר:
מסיבה זו התורה מדגישה כי מי ששומע ולומד תורה באופן שיוצר ברכה כלומר חוזר ושונה כדי לזכור, מביא בעצם לימודו את הברכה הגשמית לעולם.
"והיה אם שמוע תשמע", ופירשו חז"ל: "אם שמוע בישן, שאתה חוזר על תלמודך שכבר שמעת – תשמע בחדש, שתתחכם להבין מתוך הדברים הישנים דברים חדשים."
וממילא מתקיים: "ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש ואספת דגנך".
בפרשת הברכות והקללות התורה מצווה עלינו לא להתפזר, אלא להתמקד ולדאוג לכך שמעשינו יניבו פירות ומשמעות שהם הם הברכה.
לכולם יש רגעים מלאי מוטיבציה וחשק אבל החכמה הגדולה היא לנתב את האנרגיה למקום הנכון והמדויק בצורה איכותית, ובמילה אחת: ברכה.
בזוהר הקדוש מובא שאש גיהנום היא אותה אש עצמה שהאדם מרגיש בשעת העבירה; היצר הרע מבעיר באדם את אש החטא, והיא זו שמתחברת אליו בהמשך.
מסיבה זו מבאר המהר"ל (פ"ה) כי החטא הוא הכנסת היצר הרע לתוך נפש האדם ובשעת הווידוי האדם מבדיל את עצמו מהיצר הרע, וכך מפריד מתוכו את החטא והעוון.
העולם הבא אינו רק שכר ועונש, אלא יכולתה של הנפש ליהנות מזיו השכינה כפי הזדככותה וטהרתה שקנתה בעולם הזה.
בימי אלול ובחגי תשרי אנו מתרוממים, הופכים את עצמנו לכלי מחזיק ברכה, וזוכים לשנה פורייה ומבורכת.
ועוד משהו: להיות איש עשיה זה חשוב אך לא פחות מכך חשוב להיות איש של ברכה, להתמקד ולמצוא את הנקודה האלוקית שאתה יכול להביא לעולם.
שכר ועונש הם תגמול על מה שעשית – ברכה וקללה הן התוצאה של מי שהפכת להיות.
