יש משהו כמעט מושלם באופן שבו נולד השבוע עוד נרטיב פוליטי בישראל. כותרת גדולה, מילים כמו "התרעה מפורשת", תגובות אופוזיציה בתוך דקות – והמסקנה כבר מוכנה: בנימין נתניהו ידע שחמאס עומד לבצע מתקפה גדולה, ובכל זאת לא עשה דבר.
רק שאחרי שהאבק התקשורתי שוקע, התמונה הרבה פחות פשוטה.
הפרסום המקורי טוען כי נשיא איחוד האמירויות מוחמד בן זאיד העביר לנתניהו, כשבוע וחצי לפני 7 באוקטובר, מסר שלפיו יחיא סינוואר מתכנן "מהלך גדול". נתניהו מכחיש בתוקף שקיבל התרעה כזו. איחוד האמירויות, מצדה, בחרה שלא לאשר ולא להכחיש את עצם השיחה והסתפקה באמירה שמידע מודיעיני רלוונטי מועבר בערוצים המקצועיים.
עוד באתר:
יותר מכך: גורם מודיעין מזרח-תיכוני בכיר אישר כי האמירויות העבירו לישראל התרעה על אפשרות לפעולה משמעותית וקרובה של חמאס, אך סירב לומר כיצד היא הועברה והאם נתניהו עצמו קיבל אותה. במקביל, גורמים שהיו מעורים בפרטים בממשל ביידן אמרו כי בוושינגטון לא הכירו התרעה קונקרטית כזו מאבו דאבי.
כלומר, יש כאן שאלות כבדות שראויות לבדיקה. אבל המרחק בין "הועבר לישראל מידע כלשהו על פעולה משמעותית" לבין "נתניהו קיבל התרעה אופרטיבית על 7 באוקטובר והסתיר אותה מצה"ל ושב"כ" הוא מרחק עצום.
וכאן נכנסת הנקודה שעליה הצביע, בין היתר, ד"ר גדי טאוב, בערוץ 'שומר סף': ההיגיון הפוליטי של התזה פשוט משונה.
אם נתניהו קיבל מידע חד וברור על מתקפה קרובה, מדוע שירצה לקבור אותו? ראש ממשלה שמצליח למנוע מתקפת ענק יוצא מחוזק פוליטית והיסטורית. ראש ממשלה שמתעלם ממנה מסתכן בדיוק במה שאכן קרה – האסון הגדול ביותר במשמרתו והכתם הכבד ביותר על מורשתו.
אין בכך הוכחה שהפרסום שקרי. אבל זו בהחלט סיבה לדרוש ראיות חזקות מאוד לפני שהופכים אותו לסיפור על הסתרה מכוונת.
מסינוואר המאיים לסינוואר "המתריע"
הבעיה הגדולה יותר היא המסגור.
לפי התיאור שעמד ברקע הפרסום, המידע שיוחס לסינוואר עסק באיום במהלך גדול אם דרישות חמאס לא ייענו. אם כך אכן היה, יש הבדל מהותי בין איום של מנהיג ארגון טרור במסגרת לחץ על ישראל לבין התרעה מודיעינית אופרטיבית שאומרת: בתאריך מסוים, במקומות מסוימים, עומדת להתחיל מתקפה.
ההבדל הזה כמעט נעלם מהשיח.
וכך, כמעט בלי לשים לב, סינוואר מקבל תפקיד מוזר בעלילה: לא רק מי שתכנן את הטבח, אלא כמעט מי ש"הזהיר" את ישראל מראש – בעוד מרכז הדיון עובר מהאויב שתכנן וביצע את הזוועה אל השאלה מי בישראל לא הקשיב לו מספיק.
זו בדיוק הדרך שבה מסגור תקשורתי מסוגל לשנות את נקודת הכובד של סיפור שלם.
הכישלון האמיתי עדיין מחכה לתשובות
צריך לומר ביושר: כל זה אינו פוטר את נתניהו מאחריותו כראש הממשלה ב-7 באוקטובר. הוא היה ראש הממשלה. הכישלון התרחש במשמרתו, והציבור זכאי לדעת מה הגיע אליו, מה לא הגיע אליו, מה עשה עם התרעות שקיבל ומה הייתה תפיסתו ביחס לחמאס.
גם מערכת הביטחון צריכה לתת תשובות קשות על המידע שהיה ברשותה, על תוכניות חמאס שנאספו, על הסימנים בלילה שלפני ועל הקונספציה שקרסה.
אבל בירור אחריות אינו רישיון להחליף עובדות בסיפור שנכתב מראש.
מאז 7 באוקטובר התבררה באופן כואב חולשתה של התפיסה שלפיה נסיגה, הקלות כלכליות ושיפור תנאי החיים בעזה יוכלו לבדם להפוך את חמאס לגורם מרוסן. הציבור הישראלי נעשה חשדן הרבה יותר כלפי הבטחות על "פתרונות" שיתבססו על מסירת שטח ותקווה שהצד השני ישנה את יעדיו.
זו גם הסיבה שהוויכוח על הפרסום ב"הארץ" גדול בהרבה מנתניהו.
המאבק הוא על הסיפור שישראל מספרת לעצמה על 7 באוקטובר: האם האסון היה בראש ובראשונה תוצאה של אויב ג'יהאדיסטי שהתכונן במשך שנים מול מערכת ישראלית שלמה שטעתה בהבנתו – או שאפשר לצמצם את כל הכישלון לסיפור אישי אחד, שבו נתניהו ידע הכול ופשוט בחר שלא לפעול.
האפשרות השנייה הרבה יותר פשוטה. היא גם הרבה יותר נוחה פוליטית.
אבל כדי שהיא תהפוך לעובדה, צריך יותר מכותרת.
