1.
אם היינו צריכים לתכנן את 'הימים הנוראים' בעצמנו, היינו כנראה עושים את זה אחרת. קודם יום כיפור ואחר כך ראש השנה. הרי בראש השנה אנחנו עומדים לפני יום הדין הגדול. ביום הזה נקבע גורלו של האדם לשנה הקרובה: מי יחיה ומי ימות, מי בבריאות ומי חלילה להיפך, מי בפרנסה ומי יצטרך להתמודד עם קשיים. ואם כך, לכאורה היה הרבה יותר הגיוני להקדים את יום כיפור לראש השנה. קודם נתוודה, נבקש סליחה, נתחרט על מה שעשינו ונזכה לכפרה. ורק לאחר מכן נגיע לראש השנה, כשאנחנו נקיים יותר, זכים יותר ומאחורינו עומד יום של תשובה וכפרה.
אבל לא זו בלבד שיום כיפור מגיע אחרי ראש השנה, בראש השנה עצמו כמעט ולא מדברים על החטאים. אין וידוי. אין פירוט של עוונות. עיקר תפילות היום בכלל אינו בקשת מחילה אלא עניין אחד שחוזר שוב ושוב: מלכות ה'. "מלוך על כל העולם כולו בכבודך". "אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם".
עוד באתר:
מעניין מאוד. הרי ראש השנה הוא היום שבו דנים אותנו. מדוע דווקא אז אנחנו כמעט ולא עוסקים במה שעשינו?
2.
רבי יצחק בלאזר זצ"ל, מגדולי בעלי המוסר, מבאר כאן יסוד נפלא. לדבריו, ללא ראש השנה לא היינו זוכים כלל ליום של כפרה ומחילה. משום שכדי לנקות את הלכלוך מלפני השם, צריך קודם כל לשוב אליו.
כדי להבין זאת, נביא אחד הסיפורים המפורסמים בשנים האחרונות מעולם התשובה.
בסמינר "ערכים", העוסק בקירוב לבבות לאביהם שבשמים, התקיימה שבת מרוממת ומחזקת בעיר בני ברק. במהלך השבת התקיימו שיעורים, תפילות וסעודות באווירה מיוחדת של התעוררות וחיזוק.
ואז, באמצע סעודה שלישית, נעלם לפתע ילד בן ארבע. ההורים נכנסו לחרדה עצומה, התעוררה מהומה, וכל הציבור יצא לחפש אותו ברחבי העיר.
אחרי כחצי שעה של חרדה גדולה, נמצא הילד על גג סמוך. התברר, שהוא פשוט עלה לשם ונרדם.
כשהילד ירד למטה, אמו לא התחילה מיד לשאול אותו איך הוא הגיע לשם, למה עשה את זה ולמה לא נזהר.
התגובה הראשונה הייתה חיבוק. דמעות של שמחה, הקלה והתרגשות. הילד חזר.
רק לאחר שהרוחות נרגעו, אפשר היה לעבור גם להפקת לקחים: מי שהיה אמור לשמור על הילד, ננזף, ובדקו מדוע דלת הגג הייתה פתוחה. אבל קודם כל היה חיבוק.
3.
הרב יהודה יוספי שליט׳׳א, שהרצאתו נקטעה בעקבות היעלמותו של הילד, חזר לדבר לאחר שהילד נמצא. הוא אמר, שהסיפור הזה מלמד משהו עמוק על הקשר שבין אב לבנו.
כשילד נעלם, אבא ואמא לא מתחילים את המפגש הראשון איתו בשאלות ובטענות. קודם כל הם רוצים לראות אותו. קודם כל הם רוצים לחבק אותו. רק אחרי שהילד חזר הביתה, כשהלב נרגע והקשר שב למקומו, אפשר לדבר על מה שהיה.
וכך, אמר הרב יוספי, הקב"ה. לפני שהוא בא איתנו חשבון, הוא קודם כל מחבק אותנו. לפני השאלות על מה שהיה, יש המפגש המחודש. לפני החשבון, צריך קודם להשיב את הקשר למקומו.
4.
ראש השנה אינו יום שבו אנחנו מתחילים לפרט את כל מה שקלקלנו במשך השנה. לא יום של וידוי וחשבון נפש. בשביל זה עוד יהיה לנו יום כיפור. בראש השנה אנחנו עושים דבר אחר לגמרי: אנחנו חוזרים אל אבא.
לכן עיקר תפילות היום אינו הווידוי על החטאים אלא המלכת הקב"ה עלינו: "מלוך על כל העולם כולו בכבודך". אנחנו חוזרים ומכריזים, שהוא המלך שלנו, שאנחנו בניו, שאנחנו רוצים לחיות תחת מלכותו. ורק מתוך החיבור הזה אפשר להגיע לשלב הבא. לעמוד ביום כיפור מול כל מה שהיה, לפתוח את הדברים, להתוודות, להתחרט ולבקש כפרה.
וכאן מתבהר גם הסדר של הימים הנוראים. לא קודם יום כיפור ואחר כך ראש השנה אלא קודם ראש השנה ורק אחר כך יום כיפור. קודם צריך לחזור. קודם צריך את החיבוק. ורק אחר כך אפשר להתחיל לנקות.
