לקראת ראש השנה תשפ"ז, הרב שניאור אשכנזי הקדיש שיעור מיוחד לסימני ליל החג ולשאלה שמלווה את המנהג העתיק הזה: האם אכילת תפוח בדבש, רימון, רוביה ושאר הסימנים היא באמת דרך "לעקוף" את יום הדין ולהבטיח שנה טובה?
הרב פתח דווקא בתמיהה החריפה ביותר: "לכאורה דבר כל כך תמוה – שנה שלמה תלויה בתפוח? מה זה הקיצור דרך הזה שיהודים מצאו? כל השנה מתנהג איך שרוצה, מגיע לראש השנה, אוכל תפוח ומסתדרת לו השנה?"
כדי לחדד את הנקודה הביא הרב את אמרתו הידועה של הרבי מקוצק על המנהג להימנע מאגוזים בראש השנה, משום ש"אגוז" בגימטריה "חטא": "אל תשכחו שגם חטא בגימטריה חטא. גם מחטאים צריכים להיזהר בראש השנה, לא רק מאגוזים".
עוד באתר:
מכאן עבר הרב לביאור משמעותו של התפוח בדבש. על פי הבן איש חי ואדמו"ר הזקן, התפוח מבטא שלוש מעלות: מראה, טעם וריח. שלושתן רומזות לשלוש הבקשות הגדולות של האדם – "בני, חיי ומזוני": ילדים, חיים ובריאות, ופרנסה.
הדבש, לעומת זאת, מסמל כוח של המתקה. הרב הסביר כי ייחודו אינו רק במתיקות שלו עצמו, אלא ביכולת שלו לבלוע, להמיס ולמתק את מה שנכנס לתוכו. במובן הרוחני, הדבש נעשה מעין סמל ליכולת להפוך דינים וגבורות למתיקות.
אבל עיקר השיעור עסק בשאלה עמוקה יותר: מדוע בכלל צריך לאכול משהו גשמי כדי לפעול דבר רוחני?
הרב אשכנזי הביא יסוד שמופיע ברמב"ן, בדברי רב האי גאון ובספרי החסידות, שלפיו כדי שגזירה רוחנית תרד ותתלבש בעולם המעשה נדרש לעיתים "פועל דמיון" – פעולה מוחשית שמחברת בין העולם העליון לעולם התחתון.
"צריכים לעשות ממשק בין העליונים ובין התחתונים", הסביר. "העולם העליון הוא כל כך רחוק מהעולם הזה, שאנחנו צריכים לעשות איזשהו חיבור, קו של הולכת מתח בין העולם העליון לעולם התחתון".
הרב הזכיר דוגמאות מנביאי ישראל, שבהן נדרש מעשה פיזי כדי לחולל את הנבואה במציאות – כמו אלישע שהורה ליואש להכות בחיצים, או ירמיהו שהטביע את הספר בנהר. באותה דרך, הסימנים בראש השנה יוצרים "כלי" גשמי שדרכו אפשר להוריד את הברכה אל המציאות.
כדי להסביר את כוחו של המעשה המוחשי הביא הרב משל מרבי לוי יצחק מברדיטשוב: מלך שניצל ביער בזכות כפרי פשוט, ולאחר שנים אותו כפרי עצמו עמד למשפט. ברגע המכריע הוא ביקש מהמלך ללבוש שוב את אותם בגדים בלויים שלבש בלילה שבו ניצל – והמראה עורר מחדש את זיכרון הרחמים.
כך, הסביר הרב, גם הסימנים והשופר אינם "קסם", אלא פעולה שממחישה ומעוררת את הזיכרון, את הרחמים ואת הקשר.
משל נוסף עסק בזמיר יקר שנקנה במאות זהובים. העגלון שלא הבין מה ערכו טיגן אותו במחבת והתאכזב שאין לו טעם. תשובת העשיר הייתה: "לציפור הזו לא מקשיבים דרך הבטן – לציפור הזו מקשיבים דרך האוזניים".
כך גם התפוח בדבש: "לא אוכלים תפוח כדי לאכול תפוח", אלא כדי "להקשיב" למה שהוא אומר ולהתעורר דרכו לתשובה, לתפילה ולהכרה בגודל היום.
את השיעור חתם הרב במסר מעשי במיוחד: ראש השנה מלא בהתעוררות, החלטות וחלומות גדולים – אבל בלי צעד קטן ומוגדר, ההתלהבות עלולה להתפוגג במהירות.
"הקטר יוצא ברעש גדול, רק שכחו לחבר אותו אל הקרונות", אמר. "זה ראש השנה: הרבה פעמים יוצאים עם הקטר ברעש גדול, ושוכחים שמחר יהיה כ' בתשרי וכ' בחשוון".
המסקנה שלו פשוטה: "תחלום בגדול – תעשה בקטן. קח לך יעד אחד מעשי. אחרת עם חלומות לא קונים במכולת, עם יעדים קונים".
