ערב יום הכיפורים. יש אדם אחד שאני יודע שאני צריך לסלוח לו. אולי אפילו הייתי רוצה לסלוח לו, אבל אני פשוט לא מצליח.
הוא פגע בי ומשהו בתוכי נסגר מולו. אני יכול לדבר איתו, לפגוש אותו ואפילו לחייך אליו, אבל בפנים משהו נשאר תקוע. יש קשר, אבל אין חיבור.
ואז אנחנו אומרים לעצמנו: נו, יום כיפור. צריך למחול, צריך להתפייס, צריך לשחרר. אלא שהלב אינו פועל לפי פקודות.
עוד באתר:
אולי במקום לשאול את עצמי "למה אני לא מצליח לסלוח לו?", כדאי לשאול שאלה אחרת: האם כל מה שאני מרגיש מולו באמת שייך רק לו?
לפעמים עומד מולי אדם אחד, אבל הלב שלי פוגש כמה אנשים.
יש תופעה מוכרת בעולם הטיפול שנקראת "השלכה". אדם שנמצא מולי בהווה נוגע, לעיתים בלי לדעת, בחוויה ישנה שנמצאת בתוכי. בוודאי כאשר הוא היה תוקפני כלפיי ופגע בי. הפגיעה שלו משליכה אותי אל אנשים וחוויות מן העבר, ובאופן אוטומטי אני משליך עליו את מה שהרגשתי מולם.
הוא לא מקשיב לי, ופתאום אני מרגיש בלתי נראה. היא מבקרת אותי, ומשהו בתוכי מתכווץ הרבה מעבר למה שנאמר עכשיו. הוא מתרחק, ואני מוצא את עצמי בחרדת נטישה עצומה.
כדאי לעצור ולשאול: איפה עוד בחיים הרגשתי בדיוק כך?
אולי מול אבא. אולי מול אמא. אולי מול מורה, חבר, בן זוג קודם או דמות אחרת שהייתה משמעותית בחיי.
פתאום מתברר שהאדם שפגע בי עכשיו אינו עומד מולי לבדו. מאחוריו, בתוך הנפש שלי, עומדות דמויות נוספות. הכאב שאני מרגיש מולו מורכב משתי שכבות: מה שהוא באמת עשה לי, ומה שהוא העיר בתוכי.
זו הבחנה חשובה מאוד. המטרה אינה לשכנע את עצמי שהוא לא פגע בי. הוא בהחלט יכול היה לפגוע בי מאוד. השלכה אינה הופכת פגיעה לדמיון. אבל ייתכן שהוא נושא כעת על כתפיו גם כאב שלא התחיל בו.
בסדנה שהעברתי למנחים בבית הספר של הרב חיים כץ להכשרת מאמנים, עבדנו עם תרגיל שנקרא "אינקאונטר". לקראת יום הכיפורים אני רוצה להציע לכם תרגיל קטן מתוכו.
צעד ראשון: פוגשים את הרגש
שבו מול אותו אדם, או הניחו לפניכם כיסא ריק ודמיינו שעליו יושב האדם שאתם מתקשים לסלוח לו.
אל תסבירו מדוע אתם צודקים. אל תנתחו אותו ואל תחשבו מה הוא צריך לעשות. שאלו רק: מה אני מרגיש מולו עכשיו?
כעס? עלבון? בדידות? פחד? דחייה? חוסר אונים? תחושה שלא רואים אותי?
אל תמהרו. תנו לרגש שם.
צעד שני: מחפשים את מקור התחושה
לאחר שהרגש נמצא בחדר, קומו ולכו צעד אחד מאחורי הכיסא שלכם. משם שאלו: איפה עוד בחיים הרגשתי את התחושה הזאת?
אל תשאלו מי עשה לכם בדיוק את אותו הדבר, אלא היכן אתם מכירים את הרגש הזה.
מתי כבר הרגשתי שאני לא קיים? מתי כבר הרגשתי שלא מקשיבים לי? מתי הרגשתי שאני צריך להילחם כדי שיראו אותי? מתי פחדתי שמישהו שאני זקוק לו פשוט ייעלם?
לפעמים מתרחש שם משהו עוצמתי. פתאום אני קולט: רגע, אני לא פוגש כאן רק אותו.
צעד שלישי: מחזירים את האחריות אליי
אחרי שזיהיתי מה שייך להווה ומה מגיע איתי מן העבר, אני יכול ללכת עוד פסיעה לאחור ולשאול: איזו אחריות אני רוצה לקחת מכאן על החיים שלי?
לא איזו אחריות הוא צריך לקחת. לא כיצד אני גורם לו להשתנות. לא איך אני מוציא ממנו התנצלות. השאלה היא מה נמצא עכשיו במגרש שלי.
אולי להציב גבול. אולי לדבר. אולי להפסיק לרדוף. אולי להתאבל על דבר שלא קיבלתי בעבר. ואולי, בפעם הראשונה, לפגוש את האדם שמולי בלי להעמיס עליו את כל הדמויות שפגשתי לפניו.
זה לא אומר שאני חייב לחזור להיות קרוב אליו. זה גם לא אומר שסליחה מוחקת את הפגיעה או מבטלת גבולות. אבל לפעמים, כאשר אני מצליח להפריד בין מה שהוא עשה לי לבין מה שהוא העיר בי, משהו משתחרר. הסליחה, שהייתה בלתי אפשרית לפני רגע, מקבלת מעט יותר מקום.
לפעמים חסרה בגשר רק חתיכה אחת
ראיתי גשר שכמעט כולו כבר בנוי. שני הצדדים עומדים זה מול זה, ורק חתיכה אחת חסרה באמצע. כשמביטים בו מרחוק אומרים: אין גשר, אי אפשר לעבור. אבל האמת היא שכמעט הכול כבר נמצא שם. חסרה חתיכה אחת.
חשבתי לעצמי כמה פעמים זה בדיוק מה שקורה גם ביחסים שלנו. אנחנו מביטים באדם שפגע בנו ואומרים: אין חיבור. זה אבוד. אני לא מסוגל לסלוח.
אבל אולי אין צורך לבנות עכשיו את כל הגשר מחדש. אולי צריך רק למצוא את החתיכה החסרה.
לפעמים החתיכה הזאת היא ההבנה הפשוטה והעמוקה: מי באמת עומד מולי עכשיו – האדם שפגע בי היום, או גם האנשים שפגעו בי אתמול?
כאשר אני מצליח להפריד ביניהם, אני לא בהכרח מוחק את הכאב. אני פשוט מפסיק לבקש מאדם אחד לשאת את כל הסיפור שלי.
ואולי משם אפשר להתחיל לעבור את הגשר.
