פרויקט סיכום שנת תשפ"ו ב'אמס' – המלחמה ששינתה את המזרח התיכון
אם בקיץ תשפ"ה עוד היה אפשר להביט לאחור על 'עם כלביא' כאירוע שכמעט קשה להאמין שהתרחש — בתשפ"ו התברר שהוא היה רק הפרק הראשון.
בשבת זכור, י"א באדר תשפ"ו, 28 בפברואר 2026, זה קרה שוב. ישראל יצאה למערכה ישירה מול איראן — אלא שהפעם המלחמה הייתה גדולה, ממושכת ועמוקה יותר. היא זכתה לשם 'שאגת הארי', נמשכה 40 ימים, אל תוך חג הפסח, והפכה בתוך שבועות ספורים את מפת האיומים, את שגרת החיים בישראל ואת המציאות במזרח התיכון.
רק יומיים קודם לכן עוד ישב האלוף במיל' אליעזר 'צ'ייני' מרום באולפן 'המהדורה המרכזית' של 'קול חי' וניסה לשרטט בפני אבי מימרן כיצד עשויה להיראות מלחמה נוספת מול איראן. הוא העריך כי היעד לא יהיה בהכרח הפלת המשטר, אלא פגיעה קשה ביכולות הצבאיות שלו — ובראשן מערך הטילים הבליסטיים.
עוד באתר:
כעבור פחות מ־48 שעות, התרחיש כבר לא היה ניתוח באולפן. הוא היה המציאות.
בבוקר שבת הודיעה ישראל על פתיחת המערכה, יחד עם ארצות הברית ובתיאום עמה. זו לא הייתה תקיפה ישראלית שקיבלה גיבוי אמריקני מבחוץ, אלא מבצע צבאי משותף: צה"ל וצבא ארצות הברית תקפו במקביל, כאשר שתי התכנסויות של בכירי המשטר הותקפו כבר במכת הפתיחה.
היקף המהלומה הישראלית באותו יום היה חסר תקדים. קרוב ל־200 מטוסי קרב המריאו למטס שכונה בחיל האוויר 'בראשית' — מטס התקיפה הגדול ביותר בתולדות החיל — ותקפו כ־500 מטרות במערב איראן ובמרכזה. עשרות אתרי ומשגרי טילי קרקע־קרקע ומערכות הגנה אווירית היו בין היעדים, לצד מוקדי שלטון ופיקוד.
מטרות ברחבי איראן הותקפו, צמרת המשטר ספגה מכה קשה — ובראש הכול הגיע האירוע שאך זמן קצר קודם היה נשמע דמיוני: מנהיגה העליון של איראן, עלי חמינאי, חוסל.
יחד עמו נפגעה במכת הפתיחה שורה ארוכה של בכירים בצמרת המדינית והצבאית. בין היתר דיווח צה"ל על חיסול רמטכ"ל איראן, מפקד משמרות המהפכה, שר ההגנה והיועץ לביטחון לאומי של המנהיג העליון. בתוך יממה אחת מצאה עצמה הרפובליקה האסלאמית לא רק תחת מתקפה אווירית כבדה, אלא ללא חלק ניכר משדרת הפיקוד שהובילה אותה ערב המלחמה.
איראן הגיבה במהירות.
כבר במהלך השבת החל ירי לעבר ישראל, ובשעות הערב נשמעו אזעקות ברחבי גוש דן ובאזורים נוספים. טילים בליסטיים שוגרו לעבר ישראל, פיצוצים אדירים הרעידו את אזור המרכז וזירות נפילה נפתחו בזו אחר זו. חיל האוויר יירט כבר ביום הראשון יותר מעשרה כלי טיס בלתי מאוישים ששוגרו מאיראן, ובמקביל נאלצו מערכות ההגנה להתמודד עם מטחי הטילים.
מכאן ואילך הפכו ההתרעות לחלק משגרת החיים של מיליוני ישראלים: לפעמים ביום, לפעמים באמצע הלילה, ולעיתים שוב ושוב בתוך שעות ספורות.
כבר ביממה הראשונה התברר שגם מערכי ההגנה המרשימים אינם הרמטיים. פגיעה ישירה בתל אביב גבתה את חייה של אישה ועשרות נפצעו; בסיכום היום הראשון בלבד טיפלו צוותי מד"א ב־121 נפגעים. למחרת ספגה בית שמש את אחת הפגיעות הקטלניות במלחמה, כאשר טיל בליסטי בעל ראש קרב כבד פגע במבנה והותיר זירת הרס עצומה.
ב'אמס' ובשידורי 'קול חי' הפכה המלחמה כמעט מיד לשידור מתמשך. כתבי ופרשני המערכת עקבו אחר גלי התקיפות באיראן, השיגורים לישראל, הזירות שנפתחו בעורף, ההתפתחויות בלבנון והמעורבות האמריקנית. מהדורות הבוקר והערב הפכו פעם אחר פעם ליומני מלחמה.
אבל מאחורי הכותרות הגדולות הסתתר שינוי היסטורי לא פחות: המרחק בין ישראל לאיראן כמעט חדל להיות רלוונטי.
מאות מטוסים השתתפו בתקיפות, מערכי ההגנה האווירית האיראניים הותקפו, משגרי טילים הושמדו ומטרות שבעבר נחשבו רחוקות ומוגנות הפכו ליעדים נגישים. המספרים של הימים הראשונים לבדם ממחישים את עוצמת המהלך: עד 3 במרץ, ארבעה ימים בלבד לאחר פתיחת המלחמה, דיווח צה"ל על יותר מ־700 גיחות בשמי איראן ועל יותר מ־600 תשתיות שהותקפו והושמדו. יותר מ־150 טילים בליסטיים ויותר מ־200 מערכות הגנה אווירית איראניות הושמדו.
גם ארצות הברית לא הסתפקה בתפקיד מסייע. כבר ביום החמישי למערכה מסר מפקד פיקוד המרכז האמריקני, האדמירל בראד קופר, כי הכוחות האמריקניים תקפו כ־2,000 מטרות ברחבי איראן באמצעות כ־2,000 חימושים. המערכה הפכה בפועל למאמץ צבאי ישראלי־אמריקני רחב היקף נגד המערכים הצבאיים של הרפובליקה האסלאמית.
ככל שנמשכה הלחימה, הורחבה רשימת היעדים. מפקדות ומרכזי שלטון, אתרי טילים, מערכי הגנה אווירית, מתקני ייצור, מטוסים, תשתיות צבאיות ונכסים אסטרטגיים הותקפו בזה אחר זה. במקביל נפתחה גם הזירה הלבנונית מחדש, לאחר שחיזבאללה הצטרף ללחימה ושיגר רקטות וכלי טיס בלתי מאוישים לעבר ישראל — וצה"ל הגיב בגלי תקיפות נרחבים בלבנון.
כעבור כשלושה שבועות כבר הציג חיל האוויר תמונת מצב שלפיה הושגה שליטה אווירית נרחבת במרחב, לאחר פגיעה ברוב מערכי ההגנה האווירית האיראניים. מה שנראה בתחילת המערכה כמבצע מסוכן בעומק של יותר מאלף קילומטרים מישראל, הפך בהדרגה לשגרת תקיפה שבה מטוסים ישראליים פעלו שוב ושוב בשמי איראן.
ובזמן שמטוסי חיל האוויר פעלו אלפי קילומטרים מהבית, העורף הישראלי שילם את המחיר.
טילים איראניים הצליחו לחדור את מערכי ההגנה ולפגוע בערים. בניינים נהרסו, משפחות איבדו את בתיהן ואלפי ישראלים נזקקו לטיפול רפואי במהלך ימי המלחמה. בני ברק, דימונה וערד היו בין הערים שספגו פגיעות משמעותיות. בערד לבדה הפכה אחת מזירות הנפילה לסיפור שייחרט עמוק בזיכרון הציבור החרדי — ולסיפור הזה עוד נחזור בהמשך.
וגם כאן, המספרים מספרים רק חלק מהסיפור. פחות משבועיים לאחר פתיחת המלחמה כבר הוגשו למס רכוש יותר מ־10,000 תביעות בגין נזק למבנים, תכולה וכלי רכב. לקראת פסח כבר עמד מספר התביעות על יותר מ־16 אלף, וכ־5,000 ישראלים נאלצו לעזוב את בתיהם בעקבות הנזק.
גם העולם החרדי נדרש בן־רגע למציאות החדשה. בתי המדרש והישיבות פעלו בצל האזעקות והנחיות פיקוד העורף, וגדולי ישראל הורו להישמע להוראות הבטיחות לצד חיזוק בלימוד ובתפילה. מה שהיה במשך שנים איום אסטרטגי רחוק הפך למשהו מוחשי מאוד: טיל ששוגר מאיראן יכול בתוך דקות להביא משפחה בבני ברק, בערד או בכל עיר אחרת לרוץ למרחב המוגן.
בבני ברק לבדה נאלצו במהלך המערכה כ־520 תושבים — בהם יותר מ־280 ילדים — להתפנות מבתיהם לאחר שדירותיהם הוגדרו בלתי ראויות למגורים בעקבות פגיעות טילים ושברי יירוט. באופן ניסי, למרות הפגיעות בעיר, לא נהרג בה איש; מד"א טיפל במהלך המלחמה ב־96 נפגעים בעיר.
והאיום עצמו השתנה תוך כדי המערכה. האיראנים לא הסתפקו בטילים הבליסטיים המוכרים: באחד השיגורים לעבר גוש דן התפצל טיל מצרר בגובה ופיזר עשרות חימושי משנה על פני אזור נרחב. בתוך זמן קצר דווח על תשע זירות נפילה ברמת גן, בני ברק ופתח תקווה. פיקוד העורף שב והזהיר שלא לגעת בנפלים ושברי יירוט — איום נוסף שהמשיך גם אחרי היציאה מהמרחב המוגן.
והמלחמה התארכה.
לילה ועוד לילה, מטח ועוד מטח, תקיפה ועוד תקיפה. באחד הלילות בלבד שוגרו חמישה מטחים מאיראן, לצד ירי מהזירה הלבנונית. ככל שנקפו הימים הציג צה"ל נתונים על שחיקה הולכת וגוברת של יכולות השיגור האיראניות, בעוד ישראל ממשיכה להרחיב את בנק המטרות ולתקוף בעומק איראן.
באמצע המערכה כבר הצביעו הנתונים על ירידה דרמטית בהיקף האש האיראנית לעומת ימיה הראשונים. במקביל, התקיפות הישראליות והאמריקניות המשיכו להכות במערכי הטילים, ההגנה האווירית, חיל הים והתשתיות הצבאיות. אחרי חודש של לחימה העריכו במערכת הביטחון כי מרבית המטרות שסומנו מראש באיראן כבר הושמדו וכי שיקומן ידרוש זמן רב.
רק בליל שביעי של פסח הגיעה נקודת המפנה. נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ הכריז על הפסקת אש בת שבועיים, לאחר כארבעים ימים של לחימה. ההודעה הגיעה דקות לפני פקיעת האולטימטום האמריקני לאיראן, לאחר שטראמפ הודיע כי קיבל מטהרן הצעה בת עשר נקודות שתוכל לשמש בסיס למשא ומתן. ישראל הסכימה למהלך, והפסקת האש נכנסה לתוקף בליל החג.
בישראל נשמו לרווחה — לפחות לעת עתה.
המספרים המחישו עד כמה עמוק נכנסה המלחמה הזאת אל העורף: לפי סיכום מד"א לאחר 40 ימי לחימה, צוותי הארגון טיפלו ב־2,503 נפגעים. 26 בני אדם נהרגו, 29 נפצעו קשה, 50 באורח בינוני, 1,812 באורח קל ו־586 הוגדרו נפגעי חרדה. 1,323 בני אדם נוספים נחבלו בדרכם למרחבים המוגנים.
כדי להבין את ממדי הכוננות: עם פתיחת המלחמה העלה מד"א את הכוננות לרמתה הגבוהה ביותר. כ־2,000 אמבולנסים וניידות טיפול נמרץ, כ־800 אופנועי חירום וכ־700 רכבי תגובה מהירה אוישו, ו־38 אלף עובדי ומתנדבי הארגון הועמדו בכוננות. גם בתי החולים עברו בחלקם לפעילות במתחמים תת־קרקעיים; רק בתום 40 הימים החלו בתי חולים ברחבי הארץ להעביר בחזרה מחלקות, חדרי ניתוח ומטופלים מן המתחמים הממוגנים אל קומות הקבע.
אבל גם המספרים הגדולים אינם מספרים את כל הסיפור.
'שאגת הארי' הייתה הרגע שבו העימות ישראל–איראן הפסיק סופית להיות מלחמת צללים שמתנהלת באמצעות שליחים, פעולות חשאיות ואיומים מרחוק. במשך שבועות עמדו שתי המדינות זו מול זו במלחמה גלויה, כאשר ארצות הברית מעורבת עמוק במערכה, לבנון בוערת במקביל והעורף הישראלי חי בין מטח למטח.
והמלחמה גם לא הסתיימה בנקודה שבה אפשר היה להכריז שכל הבעיות נפתרו. לצד ההישגים הצבאיים החריגים, גם לאחר הפסקת האש נותרה בישראל שאלת ההמשך: מה יעלה בגורל מלאי האורניום המועשר ותוכנית הגרעין האיראנית, ועד כמה ההישגים הצבאיים יתורגמו להסדר שימנע מאיראן לשקם את יכולותיה. בכירים בצה"ל הזהירו לאחר המערכה כי ללא פתרון לסוגיית האורניום, חלק מרכזי מן האיום עלול להישאר בעינו.
זו הייתה מלחמה של מטוסי קרב ומודיעין, של טילים בליסטיים ומערכות יירוט, של אלפי גיחות וחימושים ושל הכרעות שהתקבלו בחדרים סגורים הרחק מהעין — אבל עבור רוב הישראלים היא תיזכר דווקא דרך הדברים הפשוטים הרבה יותר: ההתראה בטלפון באמצע הלילה, הילדים שמתעוררים, הירידה למקלט, הבום שמגיע אחר כך, ההודעות בקבוצות המשפחתיות והשאלה הקבועה בבוקר: איפה זה נפל הפעם?
אם צריך לבחור אירוע אחד שממחיש עד כמה בלתי צפויה הייתה תשפ"ו — קשה למצוא אירוע מתאים יותר.
המלחמה שממנה חששו בישראל במשך עשרות שנים כבר לא הייתה תרחיש. היא קרתה.
