פרויקט סיכום שנת תשפ"ו ב'אמס' – ושבו בנים לגבולם
738 ימים.
קשה לתפוס מספר כזה. כמעט שנתיים שבהן עשרים בני אדם קמו בכל בוקר — אם בכלל ידעו שבוקר — במקום החשוך ביותר שאפשר לדמיין. כמעט שנתיים שבהן המשפחות שלהם לא ידעו אם אכלו, אם נפצעו, אם הם מוחזקים במנהרה או בבית, אם הם יודעים מה קורה בישראל — ובעיקר, אם יזכו לראות אותם שוב.
ובתשרי תשפ"ו הגיעה התשובה.
עוד באתר:
זה היה אחד מאותם רגעים נדירים שבהם נדמה שמדינה שלמה עוצרת את חייה ומביטה לאותו מקום. ביום שני, כ"א בתשרי תשפ"ו, 13 באוקטובר 2025, שנתיים ושישה ימים לאחר מתקפת שמחת תורה, שבו לישראל כל 20 החטופים החיים שנותרו ברצועת עזה.
אבל הדרך אל אותו בוקר התחילה כמה ימים קודם.
בשעות הלילה של י"ז בתשרי, 9 באוקטובר, לאחר משא ומתן אינטנסיבי בתיווך אמריקני, מצרי וקטארי, הגיעה הבשורה: ישראל וחמאס הסכימו על מתווה להשבת החטופים ולהפסקת הלחימה. נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ הודיע על ההסכם, ובישראל החלו שעות של המתנה דרוכה עד לאישורו הסופי.
ובאותו בוקר, שעות בלבד לאחר הבשורה, קיבלה ההמתנה הישראלית ביטוי יהודי כמעט סמלי. רבבות הגיעו למעמד ברכת הכהנים של חול המועד סוכות בכותל המערבי. בין המתפללים היו שורד השבי סשה טרופנוב ואמו ילנה, לצד בני משפחותיהם של בר קופרשטיין ועומר נאוטרה. אחרי שנתיים שבהן שמות החטופים הוזכרו שוב ושוב בתפילות, הפעם נשאו הרבבות תפילת הודיה על הבשורה — ותפילה שההסכם אכן יושלם וכולם ישובו.
הפרטים המחישו את גודל האירוע — ואת המחיר. על פי המתווה שאושר, חמאס התחייב להשיב 20 חטופים חיים ו־28 חללים. ישראל, מנגד, התחייבה לשחרר 250 אסירי עולם וכ־1,700 עצורים עזתים, לצד נסיגת צה"ל לקו שנקבע במסגרת ההסכם והפסקת אש. מחבלי הנוח'בה שהשתתפו בטבח שמחת תורה לא נכללו ברשימת המשוחררים.
בתוך ימים ספורים החלה ישראל להתכונן לרגע שעליו דיברה, התווכחה והתפללה במשך שנתיים.
בתי החולים נערכו לקליטת השבים. צוותים רפואיים ונפשיים הוכנו מראש, המשפחות קיבלו הנחיות לקראת המפגש הראשון, ובצה"ל השלימו את ההיערכות בנקודות הקליטה הסמוכות לגבול. איש לא ידע בדיוק באיזה מצב יחזרו האנשים שנלקחו מבתיהם, מהמסיבה ומזירות הקרב 738 ימים קודם לכן.
אפילו המספר לא היה מובן מאליו עד הרגעים האחרונים. במשך חודשים נפוצו הערכות שונות על מספר החטופים שנותרו בחיים. טראמפ עצמו אמר בשלהי תשפ"ה כי ייתכן שמספרם נמוך מעשרים. בישראל התעקשו כי המידע שבידיה מצביע על 20 חיים. רק ערב השחרור הודיע חמאס לראשונה באופן רשמי כי הוא אכן מחזיק בעשרים חטופים חיים.
ואז הגיע הבוקר.
השחרור בוצע בשתי פעימות. תחילה הועברו שבעה חטופים לידי הצלב האדום ומשם לכוחות צה"ל ושב"כ; בהמשך הועברו 13 הנותרים. בזה אחר זה הופיעו השמות והתמונות, ובזה אחר זה הגיעה ההודעה שהמשפחות חיכו לה יותר מכל: הוא בידינו. הוא בישראל. הוא בבית.
מתן אנגרסט, גלי ברמן וזיו ברמן, אלון אהל, איתן מור, גיא גלבוע דלאל, עמרי מירן, מתן צנגאוקר, מקסים הרקין, שגב כלפון, יוסף חיים אוחנה, נמרוד כהן, אבינתן אור, אביתר דוד, איתן הורן, דוד קוניו, אריאל קוניו, אלקנה בוחבוט, בר קופרשטיין ורום ברסלבסקי.
עשרים שמות שהיו במשך שנתיים תמונות על קירות, מודעות, תפילות וכותרות — הפכו שוב לבני אדם חיים שנכנסים בשערי ישראל.
היו שם אינספור רגעים קטנים שהפכו את היום הגדול למשהו שקשה לתאר במספרים: החיבוק הראשון בין התאומים גלי וזיו ברמן; התמונות הראשונות של השבים לצד חיילי צה"ל; הבכי של בני המשפחות; והמשפטים הראשונים שנאמרו אחרי שנתיים שבהן לא ידעו בישראל אם יזכו לשמוע שוב את קולם.
ובתוך כל אלה, היו גם רגעים יהודיים קטנים ועוצמתיים שהפכו מיד לחלק מזיכרון היום הזה.
אחד המרגשים שבהם התרחש במשפחת אוחנה. עוד לפני חג הסוכות, כשבנו יוסף חיים עדיין היה עמוק בתוך רצועת עזה ואף אחד לא יכול היה להבטיח שישוב בחיים, הלך אביו אבי אוחנה וקנה עבורו סט ארבעת המינים.
בבוקר השחרור, בעוד בנו עדיין בידי חמאס, עלה האב לשידור המיוחד של בצלאל קאהן ב'קול חי'. הוא סיפר כי במשך שנתיים המשפחה אינה יודעת יום ולילה, אלא רק מתפללת וקורעת שערי שמיים. ואז גילה מה עשה לפני החג: הוא קנה ארבעת המינים עבור יוסף חיים והתפלל שבנו יספיק עוד לברך עליהם במהלך חג הסוכות.
כמה שעות אחר כך הגיע הרגע. יוסף חיים חצה את הגבול ושב לישראל. כשנפגש עם אביו במחנה רעים, אחרי 738 ימים שבהם לא ראה אותו, קרא אבי אוחנה בקול 'שמע ישראל', בירך 'שהחיינו' בשם ומלכות — ואז חיבק את בנו ובכה על צווארו.
ולסיפור ארבעת המינים היה סוף כמעט בלתי נתפס: עוד ביום האחרון של חג הסוכות, זמן קצר לאחר ששב משנתיים בשבי, זכה יוסף חיים לקחת בידיו את הסט שאביו קנה עבורו מראש — ולברך על הלולב.
התמונה שלו עם ארבעת המינים הפכה לאחת התמונות היהודיות המזוהות ביותר עם יום השחרור: אחרי שנתיים במנהרות חמאס, אחת המצוות הראשונות שקיים כאדם חופשי הייתה מצוות החג שאביו היה משוכנע מראש שעוד יספיק לקיים.
ב'אמס' ובשידורי 'קול חי' ליווה סיפור החטופים את המלחמה כמעט מיומה הראשון. אחד הקולות הבולטים לאורך התקופה היה צביקה מור, אביו של איתן, שהתראיין פעם אחר פעם, גם ברגעים שבהם המידע על מצבו של בנו היה מועט ומייסר. כעת הוא כבר יכול היה לדבר כאביו של פדוי שבי.
יממה לאחר שובו סיפר מור ב'קול חי' על הדברים הקטנים שאיתן מקבל בחזרה: לבחור בעצמו מתי לשתות קפה, מתי לאכול, מתי ללכת לשירותים וכמה לאכול. אחרי 738 ימים שבהם אנשים אחרים שלטו כמעט בכל פרט בחייו, החופש קיבל פתאום משמעות בסיסית מאוד.
כמעט שנה לאחר מכן, ב'יומן סיכום השנה' של 'קול חי', חזר מור לרגע הראשון שבו ראה את בנו. במשך שנתיים, סיפר, ניסה להכין את עצמו לכל אפשרות — שאיתן יחזור פצוע, קטוע איברים או עם פגיעות קשות.
ואז הדלת נפתחה. "פתאום ראינו אותו בריא ושלם", שחזר מור. "בדקתי — שתי אוזניים, שתי עיניים, שתי ידיים, שתי רגליים. בדקתי שהכול שלם. כמו תינוק שנולד, שבודקים שהכול בסדר".
מרן הראש״ל הגר״י יוסף בבית מדרשו בפתיחת ההיכל ואמירת נשמת כל חי עם היוודע הבשורה על שחרור החטופים והעברתם לידי הצלב האדום
וככל שהחלו השבים לספר מה עבר עליהם, התברר כי האמונה והתפילה לא המתינו להם רק בצד הישראלי של הגבול. אצל כמה מהם הן נכנסו איתם גם אל תוך המנהרות.
מתן אנגרסט, לוחם שנחטף מהטנק שלו במוצב נחל עוז כשהוא פצוע קשה, סיפר כי כחודש לאחר שנשבה התעקש בפני שוביו שהוא רוצה תפילין. בסופו של דבר הצליחו המחבלים להשיג עבורו תפילין, סידור ותנ"ך, ככל הנראה מתוך ציוד שנמצא בעקבות פעילות צה"ל ברצועה. אנגרסט סיפר כי גם בתנאי הרעב, הכאבים והמחנק הקפיד להתפלל שחרית, מנחה וערבית.
גם מתן צנגאוקר מצא בתוך השבי נקודת אחיזה יהודית בלתי צפויה. במהלך השנתיים בעזה הגיע לידיו ספר תהילים, שככל הנראה היה שייך לאחד מלוחמי צה"ל. צנגאוקר שמר עליו וקרא בו פרקי תהילים מדי יום. בתוך מנהרות ללא אור יום, כשהוא כבול וסובל מהרעבה ועינויים, הפך הספר הקטן לאחד הדברים שמהם שאב כוח.
ובר קופרשטיין סיפר על חלום פשוט שליווה אותו במשך כל תקופת השבי: להניח שוב תפילין.
כשבועיים לאחר ששב לישראל הוא כבר הפך את החלום הפרטי למעמד ציבורי. קופרשטיין הזמין את עם ישראל להגיע להנחת תפילין המונית בכיכר החטופים — הפעם לא למען עצמו, שכבר היה בבית, אלא בתפילה להשבת החטופים החללים שעדיין נותרו בעזה. "שנתיים שאני בשבי. שנתיים שאני חולם כל יום ומתפלל כל יום להניח תפילין", אמר בסרטון שבו הזמין את הציבור.
אלה היו רק חלק מסיפורי האמונה שנחשפו לאורך תקופת החטיפות כולה. עוד לפני תשפ"ו סיפרו שורדי שבי אחרים על שבתות שנשמרו במנהרות, על קידוש שנאמר בתנאים בלתי אפשריים, על תפילין שהפכו לבקשה הראשונה לאחר השחרור ועל 'שמע ישראל' שנאמר ברגעים שבהם לא היה ברור אם יגיע הבוקר הבא. בתשפ"ו, עם שובם של עשרים האחרונים, קיבלו הסיפורים הללו פרקים חדשים.
באותו יום הגיע לישראל גם הנשיא טראמפ. הוא התקבל בכנסת באירוע חגיגי ונשא נאום במליאה, כשברקע התמונות שכבר מילאו את המסכים: עשרים חטופים חיים שבו לישראל. מי שהפך את סוגיית החטופים לאחד הנושאים המרכזיים במגעיו באזור הגיע לירושלים דווקא ביום שבו התממש החלק הדרמטי ביותר של המתווה שעליו לחץ.
אלא שהשמחה הגדולה לא סגרה עדיין את החשבון.
בעזה נותרו 28 חללים חטופים שישראל דרשה להשיב לקבורה. וכך, אחרי היום שבו העם כולו עקב אחרי חיבוקים ובכי של אושר, החלו שבועות אחרים לגמרי: ארון אחר ארון הועבר לישראל, למכון הלאומי לרפואה משפטית, לזיהוי ולהודעה למשפחה.
בכ"ב בחשוון הושב מני גודארד הי"ד מבארי. בו' בכסלו הושב דרור אור הי"ד, 781 ימים לאחר שנחטף מבארי. בי"ד בכסלו זוהה והושב לקבורה האזרח התאילנדי סודתיסאק רינתלאק ז"ל.
בסוף התהליך נותר ברצועה שם אחד בלבד.
רס"ר רן גואילי הי"ד, לוחם יס"מ נגב, יצא בבוקר שמחת תורה מביתו כשהיה בחופשת מחלה בעקבות שבר בכתף. למרות הפציעה הוא הצטרף ללחימה, נפל בקרב בקיבוץ עלומים וגופתו נחטפה לעזה.
במשך חודשים, אחרי שכל החטופים החיים כבר היו בבית וכמעט כל החללים הושבו לקבורה, הפך גואילי לחטוף האחרון.
רק בשבט תשפ"ו נסגר המעגל. גופתו אותרה והושבה לישראל, ויותר משנתיים לאחר אותו בוקר נורא לא נותר עוד חטוף ישראלי ברצועת עזה.
עבור משפחות רבות זו הייתה סופה של המתנה שאי אפשר למדוד רק בימים. עבור ישראל כולה זה היה סיומו של אחד הפרקים הכואבים והמטלטלים ביותר שנפתחו בשמחת תורה תשפ"ד.
והיו הרבה מאוד מחלוקות בדרך.
במשך שנתיים נקרעה ישראל סביב השאלה כיצד נכון להשיב את החטופים: עסקה או לחץ צבאי, באיזה מחיר, האם לעצור את המלחמה, כמה מחבלים אפשר לשחרר ומה יקרה ביום שאחרי. גם משפחות החטופים עצמן לא דיברו בקול אחד. הוויכוחים היו קשים, ולעיתים נדמה היה שהם חוצים את החברה הישראלית לשניים.
אבל בבוקר אחד בתשרי, לפחות לכמה שעות, כל זה נדחק הצידה.
לא היה צריך להסכים על הדרך כדי להבין את גודל הרגע.
אחרי 738 ימים, עשרים בני אדם שנחטפו אל תוך עזה חצו את הגבול בכיוון ההפוך.
הפעם — הביתה.
