פרויקט סיכום שנת תשפ"ו ב'אמס' – פרשה שהפכה למותחן: הפצ"רית והטלפון בים
אם מישהו היה מגיש את התסריט הזה לסדרת ספרי מתח, סביר שהיו מבקשים ממנו למתן מעט את העלילה.
היו בו פרקליטה צבאית ראשית בדרגת אלוף, סרטון רגיש שהודלף מתוך פרשה נפיצה, חקירה פלילית, התפטרות, היעלמות מסתורית, רכב נטוש ליד החוף, כוחות משטרה וצבא שסורקים את האזור, טלפון נייד שאיננו, צוללים וגלאי מתכות שיוצאים לחפש אותו, פרסים של מאות אלפי שקלים — ולבסוף שחיינית אחת שמבחינה בחפץ בקרקעית הים.
היא מרימה אותו. הטלפון עדיין עובד. ועל המסך מופיעה תמונתה של הפצ"רית.
עוד באתר:
כך הפכה אחת הפרשות המשפטיות־צבאיות הכבדות של תשפ"ו, בתוך ימים ספורים, לסיפור שכמעט מדינה שלמה עקבה אחרי כל תפנית בו. אבל כדי להבין כיצד הגענו לטלפון בקרקעית הים, צריך לחזור להתחלה.
הסרטון משדה תימן
שורשי הפרשה היו בכלל בתשפ"ד.
בקיץ 2024 נעצרו חיילי מילואים ששירתו במתקן שדה תימן בחשד להתעללות בעציר ביטחוני, כלומר – מחבל נוחב'ה שפל. המעצר הצית סערה ציבורית ופוליטית גדולה, ובהמשך פורסמו בתקשורת קטעים ממצלמות האבטחה במתקן, שתיעדו לכאורה חלק מהאירוע. נדגיש את ה'לכאורה' כי בהמשך התברר שהסרטון בושל וזויף וטושטש בכדי שיוכלו לטעון שהוא מכיל גם דברים שלא באמת קרו ותועדו.
הדלפת הסרטון לערוץ 12 הפכה בעצמה לפרשה.
במשך תקופה ארוכה נותרה השאלה מי הוציא מתוך חומרי החקירה הרגישים את התיעוד והעביר אותו לתקשורת. מעבר לשאלת עצם ההדלפה, במערכת הפוליטית והציבורית נטען כי פרסום הסרטון גרם לישראל נזק תדמיתי משמעותי בזירה הבינלאומית. מנגד, גורמים משפטיים הדגישו את חומרת החשדות שנחקרו בפרשת שדה תימן עצמה ואת החובה לחקור אותם.
בתשפ"ו הגיעה הפרשה לנקודת רתיחה. לא מעט בזכות העובדה שדוד זיני מונה מיד עם תחילת השנה לראש השב"כ בפועל.
בסוף חודש תשרי נפתחה חקירה פלילית סביב הדלפת הסרטון. זמן קצר לאחר מכן יצאה הפצ"רית, האלופה יפעת תומר־ירושלמי, לחופשה מתפקידה — וב־31 באוקטובר הודיעה על סיום תפקידה.
במכתב ההתפטרות קיבלה תומר־ירושלמי אחריות על כך שאישרה להעביר חומר לתקשורת. מכאן השתנה הסיפור כולו.
השאלה כבר לא הייתה רק מי הדליף סרטון משדה תימן. החוקרים ביקשו לברר מי ידע, מי היה מעורב, מה התרחש בתוך הפרקליטות הצבאית סביב ההדלפה, והאם נעשו לאחר מכן פעולות שעלולות היו לשבש את בירור הפרשה.
הטלפון האישי של הפצ"רית הפך לפתע לפריט בעל חשיבות חקירתית עצומה. ואז הוא נעלם.
יום ראשון. הפצ"רית נעלמת
ביום ראשון, י"א בחשוון תשפ"ו, 2 בנובמבר 2025, קיבלה הפרשה תפנית שאיש לא צפה.
בשעות אחר הצהריים התברר כי נותק הקשר עם תומר־ירושלמי. בני משפחתה חששו לשלומה, וכוחות גדולים החלו בחיפושים.
מכוניתה אותרה נטושה באזור החוף בהרצליה, סמוך לחוף הצוק. בעקבות החשש לחייה הוקפצו לאזור כוחות משטרה, צבא וחיל הים. רחפנים ואמצעי חיפוש נוספים הופעלו, והחיפושים נמשכו במשך שעות.
הדיווחים רצו במהירות בין מערכות החדשות. בתוך זמן קצר הפכה האישה שעמדה במרכז הפרשה המשפטית הגדולה של אותם ימים בעצמה לנעדרת שכל המדינה מחפשת אחריה.
בביתה נמצא מכתב קצר שהותירה למשפחתה. אחד המשפטים שפורסמו ממנו היה: "אל תביטו לאחור". החשש היה כבד.
בסביבות השעה 19:00 הגיעה הבשורה המרגיעה: תומר־ירושלמי אותרה בחיים באזור החוף בהרצליה.
אבל כמעט מיד התברר שהדרמה רק מתחילה. היא יצרה קשר עם בעלה באמצעות טלפון שלא היה שלה.הטלפון שלה — נעלם.
האיכון האחרון של המכשיר הצביע על אותו אזור שבו נמצא הרכב, ולאחר מכן הוא כבה.
ב'אמס' דווח למחרת כי לפי הפרטים שפורסמו, תומר־ירושלמי נכנסה לים במהלך השעות שבהן נותק עמה הקשר ונמצאה כשבגדיה ספוגים במים — אך ללא הטלפון. השאלה החדשה השתלטה מיד על הפרשה: איפה הטלפון של הפצ"רית?
מהיעלמות למעצר
שעות לאחר שאותרה השתנה מעמדה פעם נוספת. בלילה נעצרה תומר־ירושלמי במסגרת החקירה בפרשת הדלפת הסרטון, ובהמשך הועברה לכלא נווה תרצה. יחד עמה נעצר גם התובע הצבאי הראשי לשעבר, אל"ם מתן סולומש.
המשטרה חקרה חשדות הנוגעים להדלפה ולשיבוש החקירה, ובין האפשרויות שנבדקו הייתה האפשרות שהטלפון הושלך לים. באותו שלב זו עדיין הייתה השערה חקירתית — לא עובדה מוכחת. אבל מבחינת הציבור, הטלפון כבר הפך לכוכב הראשי של הפרשה.
הסיבה הייתה פשוטה: החוקרים ייחסו למכשיר חשיבות ראייתית אפשרית. טלפונים ניידים מתעדים התכתבויות, שיחות, מיקומים וקשרים בין המעורבים, ובחקירה רגישה כל כך הוא עשוי היה להכיל מידע משמעותי. וכך נולד אחד המחזות המוזרים של השנה.
כולם מחפשים טלפון
החוף התמלא במחפשים. צוותי זק"א הגיעו למקום, ובהם צוללים שסקרו את המים. במקביל הגיעו אזרחים עם גלאי מתכות וציוד חיפוש, בתקווה למצוא את המכשיר הקטן שעשוי היה להיות קבור בחול או מונח אי שם בקרקעית הים.
ב'אמס' וב'קול חי' הסיפור קיבל חיים משל עצמו. בתוכנית 'המהדורה המרכזית' עם אבי מימרן התראיין איתן, מומחה לגלאי מתכות, והודיע כי הוא יוצא למבצע חיפוש ימי אחר הטלפון. "אין כוח בעולם שאנחנו לא נמצא את זה", הצהיר. הוא לא היה היחיד.
בשלב מסוים הובטחו פרסים כספיים למי שיאתר את המכשיר. הסכומים הלכו וטיפסו, והגיעו בסך הכול למאות אלפי שקלים מצד גורמים שונים. פתאום חפץ קטן ששווה בחנות כמה אלפי שקלים הפך אולי לטלפון המבוקש ביותר בישראל.
אנשים הסתובבו בחוף עם גלאים. צוללים נכנסו למים. נמצאו מכשירים אחרים ונבדקו. כל דיווח על מלבן שחור בחול הפך לרגע לכותרת. והטלפון של הפצ"רית — איננו. יום עבר. ועוד יום. והים, כדרכו, לא סיפק תשובות.
ואז הגיעה נועה
ביום שישי, ט"ז בחשוון, 7 בנובמבר, חמישה ימים לאחר ההיעלמות, נכנסה נועה איתיאל לשחיית בוקר באזור חוף הצוק. היא לא הייתה חלק מצוות החיפוש. לא היו לה גלאי מתכות, צוללנים או מבצע מיוחד.
במהלך השחייה הבחינה בחפץ בקרקעית הים. טלפון נייד. היא הרימה אותו והביאה אותו אל החוף. ואז ניסתה להדליק אותו.
המכשיר עבד. רגע לאחר מכן הופיעה על המסך תמונה שקשה היה לטעות בה: יפעת תומר־ירושלמי במדי צה"ל. בתוך דקות שוב סערה המדינה.
המשטרה הוזעקה למקום ותפסה את המכשיר. אגף הסייבר החל בבדיקות שנועדו לקבוע באופן ודאי את זהות בעליו ולבחון איזה מידע ניתן להפיק ממנו.
עצם העובדה שהמכשיר נמצא לאחר ימים במי הים כשהוא עדיין מסוגל לפעול עוררה מיד שאלות ותיאוריות מכל כיוון. כיצד שרד? כמה זמן היה במים? האם אכן מדובר במכשיר שנעלם ביום ראשון? ומה ניתן יהיה למצוא בתוכו?
העובדה הייתה פשוטה ומוזרה מספיק גם בלי תיאוריות: טלפון שנחשד כשייך לפצ"רית אותר בקרקעית הים, באזור שבו נעלמה ימים קודם לכן, וכאשר הופעל נראתה עליו תמונתה.
ומה עם הפרס?
כמו בכל עלילה טובה, אפילו כאן הסיפור לא נגמר. אחרי מציאת הטלפון התעוררה שאלה נוספת, הפעם הרבה פחות ביטחונית והרבה יותר ישראלית: מי משלם את הפרס?
גורמים שונים שהשתתפו בחיפושים או ביקשו לעודד את מציאת המכשיר הבטיחו סכומים נכבדים למוצא. אלא שלאחר שנועה איתיאל מצאה אותו בפועל, התברר שהדרך לקבלת הכסף אינה פשוטה כל כך.
בחודש כסלו כבר שלחה איתיאל באמצעות עורכי דינה מכתבי דרישה לשלושה מהגורמים שהבטיחו פרסים בפומבי, בדרישה לקיים את ההבטחה ולשלם לה את הכסף. וכך, אפילו אחרי שהטלפון יצא מהמים, הסאגה שלו המשיכה לייצר כותרות.
הרבה יותר מטלפון
קל לזכור את פרשת הפצ"רית בגלל החלק הכמעט קומי־סוריאליסטי שלה — אנשים עם גלאי מתכות בחוף, פרסים כספיים, שחיינית שמוצאת טלפון בקרקעית ותמונת הפצ"רית שקופצת על המסך.
אבל מאחורי כל אלה עמדה פרשה כבדה בהרבה. במרכזה עמדה השאלה כיצד הודלף חומר חקירה רגיש מתוך מערכת אכיפת החוק הצבאית, מי היה שותף להחלטה, ומה נעשה לאחר שהחלה הבדיקה בנושא. חקירת המשטרה עסקה בחשדות פליליים, וכל העת היה חשוב להבחין בין מידע שהוכח לבין טענות וחשדות שנבדקו.
הפרשה גם עוררה ויכוח ציבורי ופוליטי חריף מאוד. מבקריה של תומר־ירושלמי טענו שהדלפת הסרטון משדה תימן גרמה נזק כבד לחיילי צה"ל ולתדמיתה של ישראל בעולם; מנגד, הוויכוח על ההדלפה התנהל לצד הדיון הנפרד בחשדות המקוריים שנחקרו ביחס למעשים במתקן עצמו.
אבל אם יש סיבה אחת שבגללה הפרשה נכנסת לרשימת האירועים שעשו את תשפ"ו, היא כנראה הדרך שבה סיפור משפטי מורכב יצא בתוך ימים מחדרי החקירות — והפך למותחן לאומי שכל אדם יכול היה להבין. הייתה נעדרת. היה ים. היה טלפון שחייבים למצוא. ובמשך חמישה ימים, מדינה שלמה רצתה לדעת דבר אחד: איפה הוא?
