אחרי החגים חוזרים לשגרה, אבל אפרת ברזל מבקשת שלא לחזור אליה בדיוק כמו קודם. בתוכנית "עומקא דליבא" בקול חי, היא פתחה את הבוקר בשאלה שמלווה הרבה נשים אחרי ימים עמוסים בתפילות, משפחה והחלטות טובות: איך מורידים את כל החלומות האלה לחיים עצמם.
האורחת באולפן הייתה הזמרת והיוצרת רבקי בן שושן, שנפגשה עם ברזל באקראי בים המלח, ושם העזה לומר לה את מה שנשים רבות חושבות בשקט: "אני רוצה לפרוץ, אני רוצה שידעו מי אני". ברזל סיפרה כי זיהתה במשפט הזה קול רחב בהרבה: "זה רצון של כל כך הרבה נשים, בואי תהיי הנציגה שלהן".
בן שושן הציגה את עצמה כ"זמרת יוצרת" שנמצאת עדיין בדרך אל המקום שבו תעלה לבמה ותשיר את שיריה שלה. היא דיברה על הפער הכואב שבין יצירה בבית לבין הרצון לפגוש אותה בחזרה דרך קהל חי: "אין דבר יותר גדול וחזק לאומן לפגוש את המילים שלו בחזרה".
עוד באתר:
במרכז השיחה עמדה המילה הטעונה "פרסום". בן שושן ביקשה לדייק: "זה לא פרסום כמו הכרה". ברזל לקחה את הדברים למקום פנימי יותר ודיברה על "לאשתמודה" – לפרסם את כוחו של הקב"ה בעולם, ועל כך שלפעמים הרצון להישמע אינו גאווה, אלא שליחות.
רגע חזק במיוחד הגיע כאשר בן שושן סיפרה על הילדות, על הפסנתר בבית, ועל אימה שהייתה היחידה שלא ביקשה ממנה להפסיק לנגן. "היא פשוט פיזזה סביבי ואמרה לי, רבקי, עוד, עוד, אני רוצה עוד מוזיקה שלך". בעיניה, שם נזרע האמון הפנימי הראשון של ילדה יוצרת.
בהמשך שוחחו השתיים גם על הכישלון. בן שושן הודתה שהיה לה אומץ גדול לומר בקול: "אני רוצה הופעות, אין לי כרגע הופעות". דווקא האמירה הזאת, סיפרה, שחררה אותה מהצורך להתנצל מול נשים ששואלות מתי יראו אותה על הבמה.
ברזל הרחיבה את הנקודה ואמרה כי לא מדובר רק בזמרות. גם צלמות, מורות, יוצרות ובעלות יוזמות פוגשות את אותו מקום של דחייה: הקהל לא בא, ההזדמנות לא נפתחת, מישהו אומר "לא". לדבריה, "לרגשות אין גיל", ובכל גיל הרצון לתת ולהתקבל נוגע שוב בילדה הפנימית.
אבל התוכנית לא נשארה רק בפחד מכישלון. ברזל ביקשה לדבר גם על הפחד מהצלחה. היא ציטטה את יובל דיין שאמרה כי כל החיים מכינים אותנו להתמודד עם כישלון, "אבל לא מכינים אותך לרגע שבו תצטרך להתמודד עם הצלחה".
המתנה המעשית שהשאירה למאזינות הייתה המושג "גלימר" – ההפך מטריגר. אם טריגר לוקח את האדם לפחד, חוסר ביטחון ותחושת "אני לא טובה", גלימר הוא רגע קטן ומנצנץ שמזכיר לאדם שהוא בשביל בטוח: מחמאה אמיתית, קרן שמש בבוקר, ילד שאומר "אמא, את הכי טובה בעולם", או שיר שנוגע בלב של מישהי אחרת.
בסוף, "עומקא דליבא" לא עסקה רק בקריירה ולא רק במוזיקה. היא עסקה ברגע העדין שבו אישה מבינה שהכישרון שקיבלה אינו אמור להישאר נעול במגירה. הוא צריך לצאת לעולם, בזהירות, באומץ, בתפילה, וגם בידיעה שלא כל מחיאת כפיים היא מטרה, אבל כל אור קטן שמגיע למישהי אחרת הוא כבר שליחות.
האזינו לתוכנית המלאה, 'עומקא דליבא' בהגשת אפרת ברזל ב'קול חי':
