שלוש שנים חלפו מאז הבוקר ששינה את ישראל. שלוש שנים עברו, אבל יש סיפורים שמסרבים להפוך להיסטוריה.
בבוקר שמחת תורה תשפ"ד נפרצה גדר הגבול, אלפי מחבלים חדרו ליישובי הדרום, ומדינת ישראל התעוררה לאחד הימים הקשים בתולדותיה. מאז עברנו מלחמה ארוכה, חזיתות נפתחו ונסגרו, בכירי אויב חוסלו והמציאות הישראלית השתנתה כמעט ללא הכר.
אבל מאחורי המספרים הגדולים נותרו בני האדם. אלה שהחזיקו בידית הממ"ד כשהמחבלים עמדו בצד השני; אלה שברחו בין היריות והבטיחו לקב"ה שאם ייצאו משם בחיים – חייהם ייראו אחרת; המשפחות שאיבדו את היקר להן מכל; והניצולים שמנסים כבר שלוש שנים להבין מדוע דווקא הם נשארו.
עוד באתר:
במלאות שלוש שנים לטבח שמחת תורה, חזרנו בארכיון 'אמס' לכמה מהסיפורים שלא הצלחנו לשכוח.
הסכך שהפך למחבוא
אחד הסיפורים המטלטלים שפרסמנו כבר בשבועות הראשונים לאחר הטבח היה סיפורו של איתי, תושב בארי.
בבוקר שמחת תורה הוא מצא את עצמו עם אשתו וילדיו בתוך התופת. המחבלים הגיעו לבית, והוא נאלץ להחזיק את ידית הממ"ד ולנסות למנוע מהם להיכנס. בהמשך הצליחה המשפחה להימלט ולהסתתר.
דווקא שם קיבל פרט קטן מהימים שקדמו לטבח משמעות בלתי נתפסת: איתי בנה לפני החג סוכה, ואת ענפי הדקל ששימשו אותו לסכך חתך בעצמו. באותו בוקר הפכו הדקלים הללו לחלק מהמחבוא שבו הסתתר.
בתוך רגעי האימה, כשלא ידע אם ישרוד, הוא מצא את עצמו אומר "שמע ישראל".
ניצול בארי משחזר: "יש דברים שאינני יכול להסביר"
הסיפור לא הסתיים באותו בוקר. כמעט שנתיים מאוחר יותר חזר איתי וסיפר ל'אמס' על השינוי שהתחולל בחייו בעקבות הטבח: קידוש בליל שבת, הנחת תפילין וחיבור מחודש לזהות היהודית שלו. את ברית המילה לבנו בחר לערוך דווקא בבארי.
הטבח בבארי: איתי התחבא מתחת לדקל וגילה את יהדותו
ההבטחה בתוך התופת
סיפור אחר שהפך עם השנים לסיפור של שינוי חיים הוא זה של ברק ניקסון.
ניקסון היה בחניון רעים בבוקר שמחת תורה. כשהירי החל והמחבלים הגיעו לאזור, הוא מצא את עצמו בורח על חייו. אנשים שהיו סביבו נפלו, כדורים שרקו בסמוך אליו, והוא הבין שאינו יודע אם יראה שוב את הוריו.
שם, בתוך התופת, הוא פנה לבורא עולם וקיבל על עצמו שאם יחזור הביתה בשלום – ישנה את חייו. והוא שרד.
"ראיתי טיל פוגע; התחלתי לדבר עם הקב"ה"
מה שנאמר ברגע של פחד לא נשאר מאחור. ניקסון החל בתהליך של חזרה בתשובה, עבר ללמוד תורה והופיע בהמשך באולפני 'קול חי' כשפאות מעטרות את צדעיו.
כשנשאל על מי שטענו שהטראומה היא שגרמה לשינוי, השיב בפשטות כי הוא מאושר בדרך שבחר.
שורד הטבח שחזר בתשובה: חושבים שהשתגעתי
בהמשך הוא חזר שוב לפרטי אותו בוקר: החברים שנרצחו, ההחלטה להישאר ולסייע לאחרים ששינתה את גורלו, היריות והדרך הארוכה שהובילה אותו מהתופת ברעים לחיים חדשים.
שלוש יריות בגובה הראש: סיפור ההישרדות הבלתי יאומן
שלוש שנים אחרי הטבח, הסיפור כבר קיבל פרק נוסף: ניקסון נישא והפך לאב. השבוע הוא חזר לאולפן 'קול חי' וסיפר לאבי מימרן על הדרך שעבר מאז אותו בוקר.
3 שנים לטבח: ברק ניקסון בשיחה עם אבי מימרן
הסוכה האחרונה של משה
ויש סיפורים שאין להם סוף שמח. יומיים בלבד לפני שמחת תורה אירחו משה אוחיון הי"ד ורעייתו שרית יותר ממאה בני אדם בסוכתם באופקים. זמן קצר אחר כך הגיע הבוקר הנורא.
כאשר המחבלים חדרו לעיר, משה ובנו אליעד הי"ד יצאו לסייע לתושבים. שניהם נהרגו בקרבות.
שרית נשארה עם האובדן הכפול ועם משפחה שנדרשה ללמוד מחדש כיצד ממשיכים לחיות. כשסיפרה על אותם ימים, היא חזרה גם לסוכה המלאה באורחים רגע לפני שהכול השתנה – ולבחירה של המשפחה להמשיך, למרות הכול, בשמחות ובעשייה.
"יומיים לפני שנרצח, משה הי"ד הביא 100 איש לסוכה שלנו"
יצא לבית הכנסת ופגש מחבל
גם הרצל שאובי משדרות לא העלה בדעתו כיצד ייראה אותו בוקר.
בן 67 היה כשיצא בשמחת תורה לבית הכנסת. בתחילה הוא עדיין לא הבין את ממדי החדירה לעיר. בתוך זמן קצר הוא כבר עמד מול מחבל.
המחבל כיוון לעברו וירה. הכדור פגע סמוך לליבו – ושאובי שרד כדי לספר את הסיפור.
ניצל בנס: המחבל מכוון ויורה כדור שפוגע לי מעל הלב
ההודעה ששומרי השבת לא ראו
לצד סיפורי הניצולים, ככל שחלף הזמן נחשפו גם פרטים נוספים על השעות שבהן המערכות קרסו.
בתחקיר על הקרב בשדרות נחשף אחד הפרטים הכואבים במיוחד לציבור שומר התורה והמצוות: במהלך חדירת המחבלים הופצו לתושבים התרעות באמצעים דיגיטליים – אבל חלק משומרי השבת כלל לא ראו אותן בזמן אמת.
התחקיר שרטט שעה אחר שעה את חדירת המחבלים, הקרבות בעיר, פעולות הכוחות והמחיר הכבד ששילמו התושבים.
שומרי השבת לא ראו את ההתרעה והמחבלים חדרו לשדרות
שלוש שנים, והסיפורים עדיין כאן
מאז אותו בוקר עברו שלוש שנים. ילדים גדלו, משפחות ניסו להשתקם, פצועים עברו שיקום ארוך וניצולים בנו חיים חדשים. ישראל של ערב שמחת תורה תשפ"ד כבר איננה אותה ישראל.
אבל הסיפורים נשארו. חלקם סיפורי גבורה, חלקם סיפורי אמונה, אחרים מספרים על השגחה פרטית שקשה להסביר במילים – ולצידם סיפורים של אובדן וכאב שלא ייעלמו.
שלוש שנים אחרי, כשכותרות חדשות כבר דחקו שוב ושוב את אירועי אותו בוקר מראש סדר היום, כדאי לחזור אל האנשים שהיו שם.
כי מאחורי המושג "7 באוקטובר" נמצאים אלפי סיפורים פרטיים. וכל אחד מהם הוא עולם שלם.
