תוכנית מיוחדת ומרגשת של "עומקא דליבא" בהגשת אפרת ברזל ב'קול חי' הוקדשה לזכרו של הגאון רבי מרדכי אוירבך זצ"ל, רב קהילת "אביר יעקב" בתל אביב, בנו של מרן הגרש"ז אוירבך זצ"ל, ולדמותה המיוחדת של הקהילה התל אביבית שנבנתה סביבו במשך עשרות שנים.
באולפן התארחו תמר רוזן ועידית ליכטנפלד, שסיפרו על הקשר העמוק שלהן עם הרב ועם הקהילה, על השנים הראשונות של תנועת התשובה בתל אביב, ועל הדרך שבה הרב ידע לחבר בין עולם של אמנות, חיפוש ויצירה לבין תורה, יראת שמיים ומסורת ישראל.
ברזל פתחה את השיחה וסיפרה כי הרעיון לתוכנית נולד ממפגש אקראי בהכנסת ספר תורה בבני ברק, שם עלתה ההצעה להקדיש משדר לזכרו של הרב אוירבך. "אלה הדקות, השעתיים, מוקדשות לאהבה, להערכה, לתשובה, לקהילה", אמרה.
עוד באתר:
תמר רוזן תיארה את התקופה שאחרי פטירת הרב כמצב של "וגילו ברעדה". לדבריה, הרב נפטר בערב יום הכיפורים, והקהילה נכנסה מיד אל תוך החגים, כשהכאב והשמחה מתערבבים יחד: כאב הפרידה מצד אחד, ושמחה על המשך הדרך והמורשת מצד שני.
עידית ליכטנפלד סיפרה על המפגש הראשון שלה עם הקהילה, כמי שלמדה בבית הספר למשחק ניסן נתיב, בעולם חילוני לחלוטין. לדבריה, היא ראתה את יפה גירש, מורה בבית הספר, עוברת תהליך של תשובה, ובהמשך הוזמנה על ידה לסעודת שבת. "מה שקרה לי שם זה היה הבום הראשון בחיי לגבי הסיפור הזה של להיות יהודי", סיפרה.
הסיפור התרחב כאשר התברר כי אותו מרחב תל אביבי של אמנות, תיאטרון ובתי ספר למשחק הפך עם השנים למקום של תורה. אחת המרואיינות סיפרה כי המבנה שבו נבחנה בעבר לניסן נתיב הפך לימים לבית ספר בית יעקב שבו למדו בנותיה. "זה כל המהות, זו תשובה", נאמר באולפן.
אחת הנקודות המרכזיות שעלו בשיחה הייתה דרכו של הרב אוירבך כלפי בעלי תשובה: לא מהפכות רעשניות, לא שבירת כלים ולא ניסיון למחוק אישיות, אלא עבודה פנימית, צעד אחר צעד. תמר תיארה כי הרב האמין בצמיחה שבאה מהתמדה, מלימוד תורה אמיתי ומעבודה פנימית עמוקה.
לדבריה, הרב היה "מאפס" את בני הקהילה לחשיבה פשוטה וישרה. גם כאשר הדברים נראו מסובכים, הוא החזיר אותם אל הקו הפשוט: אדם עושה את העבודה שלו, מוצא מי שייתן לו עצה, והולך צעד אחר צעד.
המסר הזה היה משמעותי במיוחד בקהילה של בעלי תשובה, שבה היו אנשים בדרגות שונות: כאלה שלומדים כל היום, כאלה שמגיעים פעם בשבוע, וכל אחד במקומו. הרב, כך העידו באולפן, ידע לקבל כל אדם לפי מדרגתו ולומר לו בעצם: איזה יופי שאתה כאן.
במהלך השיחה נאמר המשפט שתפס את לב התוכנית: "אומנות ואמונה זה אותו שורש". המרואיינות הסבירו כי אמנים הם אנשים של חיפוש, של שליחות ושל רצון לתת משהו לעולם, והרב ידע לקחת את הכוח הזה ולהעמיד אותו על אדני תורה וקדושה.
בהמשך עלתה לשידור איילה ניצן, שסיפרה על ביתם של הרב והרבנית ברחוב נחמני 58 בתל אביב. לדבריה, הכניסה לבית הזה הייתה כמו מעבר לעולם אחר, עולם שנראה כמעט הולך ונעלם. היא תיארה לילות שבת שבהם עמדה במטבח הצנוע של הרבנית, שוטפת כלים, ובאוזן אחת שומעת דברי תורה וזמירות שבת מן השולחן.
איילה סיפרה כי במשך תקופה בחייה התגוררה בתל אביב, עבדה בשבתות במסעדה, והייתה רואה את המתפללים הולכים לבית הכנסת. "היה נשבר לי הלב", אמרה. שנים לאחר מכן, כשזכתה להצטרף לקהילה, היא עשתה את אותה הדרך בדיוק, אך הפעם בכיוון ההפוך – אל בית הכנסת.
לדבריה, הרב לא כיוון את בני הקהילה לגנוז את עברם ולעבור למקום אחר, אלא נתן להם לעשות תשובה באותו מקום ממש. "אנחנו אוספים את הרגעים האלה כמו יהלומים", סיפרה. "היום אני מבינה שאנחנו באמת עשויים מהיהלומים האלה. הרב בנה אותנו".
חלק מרגש במיוחד הוקדש לניגונים של הרב אוירבך. איילה סיפרה בשם בעלה, המוזיקאי יונתן ניצן, כי ללמוד עם הרב בכל יום היה עבורו "להיות כל יום במעמד הר סיני". לדבריה, התורה של הרב הייתה הקומה הראשונה, ועליה באה המוזיקה.
היא סיפרה כי לרב היה חוש מוזיקלי מופלא, דיוק גבוה בסולמות ובניגונים, והיכרות עמוקה עם מאות ואף אלפי ניגונים, עתיקים וחדשים. חלק מהקשר הקרוב בין הרב לבין בעלה נבנה דרך ניגונים שהרב ביקש ממנו לחבר לפסוקים, או ניגונים ששר תחילה בפני הרב.
לאחר השמעת ניגון של "שומר ישראל", שבו נשמע קולו של הרב אוירבך, אמרה ברזל כי הנשים באולפן ורבים מן המאזינים ודאי בוכים יחד עם הקול של הרב ועם השיר. בהמשך תיארה תמר כי בכל פעם שהיא שומעת את הניגון היא מרגישה כיצד היא חוזרת אל הפנימיות, אל מקום שקט ועמוק בלי הרעש החיצוני.
באמס נציין כי התוכנית הזו הייתה הרבה מעבר לזיכרון אישי. היא פתחה חלון נדיר אל דמותו של רב שבנה קהילה בלב תל אביב, ידע לדבר אל בעלי תשובה, אמנים ומחפשי דרך, ולא ויתר לרגע על עומק התורה, המסורת והיראה. בתוך עולם של רעש, הוא לימד צמיחה שקטה; בתוך עולם של חיפוש, הוא נתן בית.
האזינו לתוכנית המלאה מתוך 'עומקא דליבא' בהגשת אפרת ברזל ב'קול חי':
