"אני מבטיח לכם שאני אהיה גם אבא וגם אמא בשבילכם". את המילים הללו, סיפרה הרבנית יהודית יוסף, אמר מרן הראש"ל הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל לילדיו לאחר פטירת רעייתו, הרבנית מרגלית. הילדים חששו לאבד את החיבור המשפחתי שעבר דרכה, אך אביהם, שהיה שקוע בתורה, ביקש להבטיח להם שהקשר יישמר.
ההבטחה הזאת משקפת את הדמות שעלתה שוב ושוב בזיכרונותיה: פוסק ומנהיג שהקדיש את חייו ללימוד, ובה בעת ידע לשאול נכד איך עבר המבחן, לדאוג לכלה אחרי לידה ולהבחין מיד בכיסא חסר סביב שולחן השבת.
במסגרת יום השידורים המיוחד ב'קול חי', במלאות 13 שנים להסתלקותו, שוחחה מיכל ירושלמי עם הרבנית יהודית יוסף, רעיית הגאון הרב משה יוסף וכלתו של מרן. בשיחה ממושכת היא פתחה צוהר לחיים בבית, לרגעים שלא נראו בציבור ולגעגוע שלא פחת עם השנים.
בשתיים בלילה: "אני צריך לשאול את אשתך"
עוד באתר:
הרבנית הייתה בת 24 כשעלתה האפשרות שהיא ובעלה יעברו להתגורר בבית מרן. הרב משה יוסף הסכים מיד, אך אביו לא הסתפק בהסכמתו.
"אני יודע שאתה מסכים, אבל אני צריך לשאול את אשתך", אמר לו, לפי עדותה. השיחה התקיימה בשתיים ומשהו בלילה, כשהיא כבר ישנה. בעלה העיר אותה ואמר שאביו מבקש לשוחח עמה, בלי להסביר על מה.
"אמרתי: מה עשיתי? מה קרה?", נזכרה. היא התלבשה ונכנסה, ואז שמעה את הבקשה: "אני רוצה פשוט לבקש ממך, תסכימי שאתם תגורו אצלי?".
"באותו רגע פשוט פרצתי בבכי ואמרתי לו: זו הזכות שלי", סיפרה. "הבנתי את גודל הזכות שיש לי, אבל לא הבנתי את גודל האחריות".
הוריה הבינו היטב את האחריות. לדבריה, הם מכרו את דירתם הגדולה בלוד ועברו לדירה קטנה סמוך לבית הרב ברחוב הקבלן, כדי שיוכלו לסייע לה במידת הצורך.
גם היום היא חוזרת לשאלה ששאלה אז את עצמה: מדוע דווקא היא זכתה? "זה פשוט הקדוש ברוך הוא זיכה אותי", אמרה. "אני כל כך מאושרת, ואני מתגעגעת לזכות הזאת".
"זה נראה לי כאילו עוד אתמול"
חלוף השנים אינו מקהה את החיסרון. הרבנית סיפרה שבבוקר השיחה אמרה לבעלה שאינה מאמינה שכבר עברו 12 שנים, והוא תיקן אותה: 13.
"זה נראה לי כאילו עוד אתמול. אי אפשר להתרגל לחיסרון של גדול הדור, ובטח לא לאלה שהיו בני ביתו וגרו איתו", אמרה.
המגורים בבית העניקו לה אפשרות להתייעץ בכל שעה: "רציתי להתייעץ במשהו, היה לי מישהו לידי 24 שעות. גם בשבת יכולתי לדבר, להתייעץ, לבקש".
מאז מתקפת שמחת תורה, לדבריה, החיסרון קיבל משמעות ציבורית עמוקה עוד יותר. עם זאת, ביקשה להתמקד בטוב ובהתקרבות שנולדו מתוך הכאב: "אסור לנו לקטרג על עם ישראל. אדרבה, לבוא ולהגיד שמתוך האסון הזה כמה חזרו בתשובה, כמה התקרבו".
הבכי שנשמע מחדר השינה
אחד הזיכרונות המטלטלים בשיחה נגע לדאגתו של מרן לבחורי הישיבות. בחדרו הותקנה, לבקשתו, מצלמה שנועדה לאפשר לבני הבית להשגיח על מצבו ולהיענות לקריאותיו. הרבנית הייתה אחראית גם למעקב אחר נשימותיו בלילה.
באחד הלילות התעוררה לקול בכי. על המסך ראתה אותו יושב לבדו על המיטה ופונה בתפילה לקב"ה.
"ריבונו של עולם, אבל מה אני רוצה? אני רוצה שילמדו את התורה הקדושה שלך. תעזור לי, תבטל את הגזרה הקשה הזאת על בחורי הישיבות", ציטטה מדבריו.
"אני רואה את גדול הדור ככה", סיפרה, ותיארה את הבכי העז ששמעה. בעיניה, הרגע הזה ביטא את עומק דאגתו לעולם התורה.
היא הזכירה גם את ימי השבעה על בנו, הרב יעקב יוסף זצ"ל, כאשר ראש הממשלה הגיע לנחמו ומרן העלה בפניו את דאגתו לבחורי הישיבות. לדבריה, גם בתוך האבל האישי, הצער על עתיד לימודם העסיק אותו.
"אתם חושבים שזה מה שמעניין אותי?"
הרבנית סיפרה על מפגש שבו הוצגו בפני מרן מינויים ותפקידים שקיבלו אנשים שונים. לדבריה, הוא עצר את הדברים והבהיר שזה אינו המדד שמעניין אותו.
"אתם חושבים שזה מה שמעניין אותי? אני רוצה שתספרו לי מה עשיתם עוד היום למען ילדי ישראל. מה עשיתם ליתומים ולאלמנות? מה עשיתם שיפתחו עוד מוסדות? מה עזרתם לכלל עם ישראל?".
מאותו מפגש, סיפרה, הנציגים ידעו אילו בשורות ישמחו אותו: עוד תלמוד תורה, עוד גן, סיוע למשפחות ופעולות למען יתומים ואלמנות.
"זה מה שהיה אכפת לו", הדגישה. "ראינו את האמיתיות שלו בכל זה".
אותה דאגה לילדים התבטאה גם בבקשה שהפנה אליה כחצי שנה לפני פטירתו: להצטרף לעבודה ברשת הגנים. היא הייתה אז בבית לאחר שנים שלא עבדה, וחששה שאין לה ניסיון בתחום.
"אני לא באתי מתחום החינוך", אמרה. בעלה הזכיר לה את המשקל שהם נותנים לבקשות אביו, והיא נענתה. היום, לאחר כמעט 14 שנים בעשייה, היא אומרת שהיא מבינה את כוונתו: "מה זה להיות עם ילדי ישראל, איזה סיפוק זה. הוא היה דואג לתינוקות של בית רבן, רצה שיהיה להם את הדבר הכי טוב".
לפני הפסיקה: מרן ניגש לבדוק את המדיח
לצד הזיכרונות המשפחתיים, הרבנית תיארה את הדרך שבה בחן מרן שאלות הלכתיות הנוגעות לחיי היום-יום.
באחד הימים יצא מחדרו וניגש אליה במטבח, כדי לשאול על פעולת מדיח הכלים. השאלות הפתיעו אותה בעומקן, אך הוא לא הסתפק בהסבר. הוא ביקש להפעיל את המדיח ולעקוב אחר שלבי הפעולה.
"הוא רצה שנעבור תהליך-תהליך", סיפרה. הוא שאל מתי המים קרים ומתי הם מתחממים, וביקש לראות את מצב הכלים לאורך התהליך. בסיום אמר: "עכשיו אני יודע כבר מה לכתוב".
הסיפור הובא כזיכרון על יסודיותו בבירור המציאות לפני כתיבת הפסיקה, ולא כהנחיה הלכתית לשימוש במדיח.
הרבנית תיארה גם הנהגות שבהן החמיר על עצמו. בשבת, למשל, היה מבקש מבני הבית לפתוח את המקרר ולהביא לו פרי. כשבעלה שאל מדוע אינו פותח בעצמו, הוא לא הסכים לפרט. לדבריה, בני הבית הבינו שמדובר בהנהגה אישית שלו.
אנגלית כדי להפיץ תורה
בשיחה על לימוד התורה והחינוך סיפרה הרבנית כי שלחה את בניה ללמוד אנגלית באופן פרטי, וכי מרן עצמו עודד אותה שיכירו את השפה.
"את יודעת מה עניין אותו? כשהם ילכו להרצות בנושא הלכה ובנושא תורה, שתהיה להם השפה, שיבינו אותם", הסבירה.
לדבריה, בביקוריו בחו"ל התקשה עם הצורך לעצור את דבריו שוב ושוב לצורך תרגום. הרצון שיוכלו לדבר ישירות עם הקהל עמד מאחורי הבקשה.
"הוא אמר שילמדו את השפה, שיוכלו להפיץ את התורה גם בחוץ לארץ", אמרה. בעיניה, גם ההחלטה הזאת הייתה חלק מהמחשבה המתמדת כיצד להרחיב את לימוד התורה.
כוס התה שהוכנה בדיוק בזמן
מיכל ירושלמי ביקשה לשמוע גם על הרבנית מרגלית ע"ה ועל החיים לצדה. הרבנית יהודית סיפרה שהתגוררה עמה שש שנים, ולמדה ממנה את ההנהגות שסייעו לה בהמשך לדאוג למרן.
"כל ההנהגות שהיא הייתה עושה בשבת, בחגים, אם הרב לא הרגיש טוב, את זה למדתי ממנה", אמרה. היא תיארה מסירות שקטה ורגישות גם לצרכים שהרב לא ביקש במפורש.
בחודש אלול, כשמרן היה נוסע בין ערים לשיעורים ולסליחות וחוזר בשעות הלילה המאוחרות, הרבנית מרגלית הייתה מבררת מתי יגיע ומחשבת מתי להכין את התה, כדי שיהיה מוכן לשתייה בכניסתו.
לצד זאת הדגישה הרבנית יהודית שמרן דיבר גם על אחריותו של הבעל לסייע בבית. לדבריה, הוא עזר לרעייתו במה שידע ויכול היה לעשות.
"את חייבת לנוח, אכלת משהו טוב?"
דאגתו לא הסתיימה בלימוד ובהנהגה הציבורית. לאחר לידותיה, סיפרה הרבנית, מרן היה מבחין אם היא עובדת קשה ומבקש שתנוח.
"את חייבת לנוח. אכלת משהו טוב? את צריכה להניק את התינוק, את צריכה לאכול טוב", הייתה שומעת ממנו.
הדאגה התבטאה גם במעשים: הוא ביקש לקנות עבורה דברים שיחזקו אותה לאחר הלידה. "כל כולו בלימוד התורה, אבל בבית הוא תמיד היה איתנו", אמרה.
כך היה גם עם הנכדים. ילד היה מבקש ברכה לקראת מבחן, ולמחרת מרן היה זוכר לשאול כיצד עבר: "ידעת לענות?". לעיתים היא עצמה כבר שכחה, אך הוא זכר.
השבת השקטה שלא שימחה אותו
בתחילת המגורים בבית, ובמיוחד לאחר פטירת הרבנית מרגלית, חששו בני הזוג שילדיהם הקטנים יפריעו למרן. לכן החליטו לשלוח אותם בשבתות לבני משפחה, כדי שיהיה לו שקט.
אלא שמרן נראה מכונס ושקט. לאחר כמה שבתות שאל אותו הרב משה יוסף מה קרה.
התשובה הפתיעה אותם: דווקא היעדר הילדים העציב אותו. "שהם נמצאים, הם מסיחים את דעתי ונותנים לי קצת סיבה לצחוק ולחייך", אמר, לפי עדותה.
בני הזוג הבינו שהשקט שחשבו להעניק לו אינו מה שביקש. מכאן ואילך הילדים נשארו, וכאשר אחד מהם רצה לנסוע לבני דודים, היו מבקשים רשות.
גם אם לא סיפרו מראש, מרן הבחין: "איפה מרגלית?", היה שואל כשאחת הנכדות נעדרה. "הוא היה שם לב לזה", סיפרה בחיוך.
"כל נכד הרגיש שהוא הנכד היחיד"
הקשר עם הנכדים ליווה גם את שמחותיהם. לקראת חתונות היה מבקש הזמנות ללשכתו, וכאשר חילק אותן, סיפרה הרבנית, היה אומר: "אני מחתן את הבת".
הוא ידע גם לשמור סודות. בני משפחה ששיתפו אותו בעניין אישי וביקשו שלא יספר, מצאו אצלו אוזן קשבת ודיסקרטיות. בהמשך היה שואל לשלומם ולמצבם.
"היופי הוא שכל הנכדים הרגישו שהם נכדים יחידים שלו", אמרה. "כל נכד שהיה מגיע הרגיש שהוא המיוחד, והוא הנכד היחיד".
לאחר פטירת הרבנית מרגלית הנהיג גם שיעור שבועי לבני המשפחה בתורה ובתנ"ך. בנים, בנות, נכדים ונכדות הגיעו, והשיעור הפך למפגש משפחתי סביב הלימוד.
הרבנית סיפרה גם על מקרה חריג שבו ביקש מנכדתו ומבעלה לבטל נסיעה לחו"ל, לאחר חלום שהדאיג אותו. לדבריה, בני המשפחה נענו לבקשה למרות העלות הכספית. היא הדגישה שלא הייתה זו התנהלות אופיינית לו, והביאה את הסיפור כביטוי לקשרו העמוק ולדאגתו לילדים.
ראש הממשלה המתין, הרב המשיך ללמוד
אחד הסיפורים האחרונים המחיש את שקיעתו בתורה. ראש הממשלה היה אמור להגיע לפגישה, אך אנשי הביטחון הודיעו שיאחר בעשרים דקות.
מרן ניצל מיד את הזמן ללימוד ולכתיבה. הבית היה מלא אנשי ציבור, עוזרים ותקשורת, אך הרעש לא הפריע לו.
כשראש הממשלה נכנס השתרר שקט. הרבנית הייתה בטוחה שהשינוי יגרום למרן להרים את ראשו, אך הוא המשיך ללמוד.
לדבריה, ראש הממשלה ביקש להמתין ולראות מתי יבחין בנוכחותו. לבסוף נאלצו בני הבית לגשת ולהודיע: "כבוד הרב, ראש הממשלה הגיע".
המורשת שנשארה בבית
הרבנית הביעה כאב גם על ביטול אירועי המורשת בבנייני האומה. לדבריה, האירועים אפשרו לילדים שנולדו לאחר פטירת מרן להכיר את דמותו ולהרגיש מחוברים לתקופתו. "לא היה לנו שם שום פוליטיקה", טענה.
לקראת הבחירות קראה לאחדות בציבור החרדי ולדאגה לייצוגו וללומדי התורה. לצד זאת, הדגישה שהמורשת אינה נשענת רק על הזיכרון: מרן הותיר ספרים ופסקים, ולבני הבית הותיר גם דרך חיים.
"הוא עשה לנו הכנה עשרים שנה, שביום שהוא לא יהיה אנחנו נדע מה הוא היה אומר לנו", אמרה.
בסיום השיחה חזרה לתקווה שמלווה את הגעגוע: "רוחו איתנו", אמרה, וביקשה "אחדות שלמה" וזכות עבור עולם התורה וכל עם ישראל.
האזינו לשיחה המלאה בתכנית המיוחדת של מיכל ירושלמי ב'קול חי' לזכרו של מרן הגר"ע זצ"ל:
