היא כבר ארגנה כמה וכמה חגיגות בר מצווה לילדיה. ידעה בדיוק מה צריך להזמין, אילו הכנות נדרשות ואיך מנהלים את האירוע. אבל כשהגיע תורה של בר המצווה השביעית, היא החליטה לעשות משהו אחרת: במקום להתמקד רק בארגון החגיגה, היא החלה לתעד את הדרך שעובר בנה לקראת היום הגדול, מבחירת התפילין ועד למדידת החליפה והמגבעת.
פתאום, מה שכבר הפך לעוד משימה משפחתית קיבל משמעות אחרת לגמרי.
את הסיפור שיתפה רחל בולטון, מפתחת שיטת 'דרך רחל – השער לעצמי', בשיחה עם רחל פסטג בתוכנית 'עניין משפחתי' ב'קול חי'. באמצעות הסיפור ביקשה בולטון להסביר כיצד גם חיים מלאי עשייה עלולים להותיר תחושת ריקנות, ומדוע לפעמים דווקא שינוי קטן בדרך שבה אנחנו פועלות עשוי לחולל שינוי גדול בתחושה הפנימית.
עוד באתר:
יש לך הכול, אז למה את עדיין מרגישה ריקה?
בולטון פתחה את השיחה בהתייחסות לתחושת הריקנות, בהשראת תפיסתו של הפסיכיאטר ויקטור פרנקל, שעסק בחיפוש האדם אחר משמעות.
לדבריה, ריקנות אינה בהכרח תוצאה של מחסור חיצוני. אדם יכול להיות מוקף במשפחה, בחברים, בעבודה ובפעילויות, ועדיין להרגיש שמשהו חסר.
"לכאורה לא חסר לי בית, ספר לקרוא, אוכל, אנשים להגיד שלום, מה נשמע, ועדיין אני יכולה להלך בריק", הסבירה.
בולטון תיארה את הריקנות כתחושה כואבת שעלולה להוביל אדם לחפש דרכים להסיח את דעתו מהכאב, ולעיתים גם להתנהגויות ממכרות.
אולם לדבריה, לא פעם הריקנות היא דווקא הזמנה לעצור ולבחון את הבחירות שלנו.
"כמה פעולות אני עושה רק כדי שיחשבו עליי משהו?"
אחת הסיבות לתחושת הריקנות, לפי בולטון, היא הפער בין הרצונות האמיתיים שלנו לבין המעשים שאנחנו עושות כדי לזכות באישור מהסביבה.
לפעמים אנחנו מארחות, קונות, משתתפות באירועים או מקבלות על עצמנו משימות לא מפני שאנחנו באמת רוצות בכך, אלא משום שכך מצופה מאיתנו.
"מה אני מתאמצת על דברים שמביאים עוד ריקנות לחיי? כי כולם עושים את זה? כי ככה את נתפסת יותר טוב?" שאלה.
לדבריה, כאשר העשייה נובעת בעיקר מרצון לרצות אחרים, גם מחמאות והערכה אינן מבטיחות תחושת סיפוק.
כדי להמחיש זאת השתמשה בדימוי של אדם ששותה מים, אך בכלי שממנו הוא שותה יש חור. המים עוברים דרכו, והוא נשאר צמא.
האם אפשר להשתנות בלי לקבל את עצמנו?
בולטון סיפרה כי במהלך לימודיהן, נשים לעיתים חוששות שקבלה עצמית תמנע מהן להשתנות ולהתקדם.
"אם אני אקבל את עצמי כמו שאני, אני לא אשתנה", הן אומרות לה.
אלא שבולטון מציעה להפוך את השאלה: מדוע אנחנו ממהרות לשנות חלקים בעצמנו עוד לפני שלמדנו להכיר בהם ולקבל אותם?
לדבריה, קבלה עצמית אינה התעלמות מחולשות, אלא היכולת להכיר גם בחוזקות וגם בחולשות, ומתוך כך לבחור כיצד להתקדם.
הסיפור על בר המצווה השביעית
בהמשך השיחה ב'קול חי' חזרה בולטון לסיפורה של אחת מתלמידותיה, אם למשפחה ברוכת ילדים.
כשהגיעה בר המצווה של אחד מבניה, לאחר שכבר ערכה אירועים דומים לאחיו הגדולים, החליטה האם להעניק משמעות מיוחדת לתהליך ההכנה.
היא צילמה את בנה כשהלך להזמין תפילין אצל סופר סת"ם, תיעדה את מדידת המגבעת והחליפה, והקדישה תשומת לב לרגשותיו ולחוויותיו בדרך.
בסיום נותר בידיהם סרט שתיעד לא רק את ההכנות הטכניות, אלא גם את ההתרגשות, החששות והרגעים האישיים של הילד.
האירוע עצמו לא השתנה בהכרח, אבל הדרך שבה האם חוותה אותו השתנתה.
"מעט אור מגרש הרבה חושך"
בולטון סיכמה את המסר באמצעות דימוי נוסף: מערה חשוכה שאפילו נר קטן יכול להאיר.
"המשמעות יכולה להיות פשוט נר קטן, גפרור קטן. מעט אור מגרש הרבה חושך", אמרה.
לדבריה, אין צורך במהפכה גדולה כדי להכניס משמעות לחיים. לפעמים די בבחירה לעשות פעולה יומיומית מתוך חיבור אמיתי לערכים שלנו, במקום מתוך הרגל או רצון להרשים אחרים.
האזינו לשיחה המלאה מתוך 'עניין משפחתי' בהגשת רחל פסטג ב'קול חי':
