
הדפיקה על השולחן
מסופר על רבי ישראל מראדין, החפץ חיים, כי בעת שכתב את החיבור ההלכתי המקיף "משנה ברורה" שהטביע חותם בארון הספרים היהודי, נהפך להיות עני מרוד, ובאחד הימים שחזר לביתו מבית המדרש לא היה לבני ביתו לשים פת לחם בצלחת שלו. דפק החפץ חיים על השולחן ואמר: "יצר הרע, זה לא יצליח לך! אני אסיים את החיבור ויהי מה".
החלק הכי פנימי
עוד באתר:
הקדוש ברוך הוא נותן לאדם מעלות וחסרונות. על המעלות אנו אומרים שבח והודאה, אבל על החסרונות, אנחנו מתייחסים באמונה ותקווה לריפוי.
אבל האמת היא שהחסרונות הם החלק הכי פנימי שיש לאדם, כי רק שם הוא בונה את עצמו וקונה שם טוב לעצמו.
שם שנותנים לו הוריו זהו המעלות המוּלדות, שם שקוראין לו בני האדם הכוונה למעשים של האדם, ושם שהוא נותן לעצמו הכוונה ליחס שלו לחסרונות שלו עצמו, להשלמה איתן והתיקון שלהם.
ביהדות יש שילוב בין מה שאנשים רואים כמעלה, לבין החסרונות שבהם האדם משלים את עצמו ובונה לעצמו שם ונשמה חדשה.
לב התיקון
למשל, מצד אחד אומרים חז"ל: "אין אדם למד אלא במקום שלבו חפץ", ומצד שני מגלה רבינו האר"י הקדוש כי אם יש קושי לאדם דווקא שם הוא צריך לעבוד על עצמו ולהתגבר על הקושי, כי במקום הקושי שם הוא עיקר תיקונו.
מה שקשה לאדם לעשות, דווקא בגלל הקושי את זה בעצמו הוא צריך לעשות בשביל לקנות לעצמו שם שהוא נותן לעצמו.
הניסיון של מידת האמת
גם אצל יעקב אבינו, שהיה מידת האמת, היה לו את הניסיון לעשות דבר שקר, הפך מידתו, ולומר "אני עשו בכורך", כי דווקא בגלל שיעקב אבינו היה מידת האמת, היה לו את הניסיון לומר דבר שאיננו אמת ולהילחם בחיסרון שצריך תמיד לומר אמת.
מעקב לישראל
יעקב מלשון עקב, אבל דווקא משום כך הוא נלחם והפך את עצמו לישראל: "כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל", וגם מלאכו של עשו מודה לו על הברכות, כי יעקב אבינו נלחם וזכה להם בזכות ובדין.
חומר הגלם לבניין
פרשיות יעקב, רחל ולאה מלמדות אותנו לא להשלים עם החסרונות שלנו, אלא להבין שהם הנקודות שאנו צריכים להיבנות מהן ועל ידם.
המעלה מראה מי אתה אבל החיסרון בונה את מי שתהיה.
נכתב על פי משנתו של רבי מרדכי יוסף לייטנר בספרו מי השלוח לפרשת ויצא
לשון מי השלוח:
שם הגדולה לאה ושם הקטנה רחל. איתא במדרש (קהלת רבה ז ג) שלשה שמות יש לאדם, אחד שקראו לו אביו ואמו, אחד שקוראין לו אחרים, ואחד מה שקנה לעצמו. ביאור הענין מה שקוראין לו אביו ואמו היינו מה שניכר בצורת הולד מיד כשהוא נולד מה יהיה חכם או טפש עצל או זריז וכדומה כי בדורות הראשונים היה זאת החכמה מפורשת בעיני כל שהיו מכירים בפרצוף הולד מה שיהיה מדות טבעו, וזה ג"כ מה שהיה לבן קורא לבנותיו שמות כפי שהיה מכיר בטבעם של כל אחת. שם רחל מורה שאוחזת קנאה ונצחון בלבה ואינה מוציאה בשפתיה כמ"ש (ישעיהו נג ז) וכרחל לפני גוזזיה נאלמה, והייתה קנאתה לש"ש כמ"ש ותקנא רחל באחותה. ושם לאה היא לשון נלאה שהיתה תמיד נלאה וצמאה לישועות הש"י.
ענין השם שקוראין לו בני אדם היינו מה שרואין עסקיו וטבעו במה הוא משתדל,
ושם שקונה לעצמו היינו מה שמתקן ומרפא החסרון שלו אפילו החסרון שנטבע בו מיום הולדו, וזה פירוש הפסוק (משלי ג ח) רפאות תהיה לשרך היינו להחסרון הנמצא בו משעת הולדו, כי איתא בגמ' (סוטה מה שתחילת יצירתו של אדם הוא מטבורו, וזהו שאמר ישעיהו הנביא (מח ח) ופושע מבטן קורא לך, ע"כ גדול מה שקונה הוא לעצמו, כי מלת שם בכל מקום מורה על שורש החיים שכל הנפש הוא מדוגל בו.
























