מאז שאני זוכרת את עצמי כפעוטה, כילדה ואף כנערה מתבגרת שהתחנכה בבית חרדי ובמוסדות חרדיים, לא ממש שיתפו אותי בנושאים מדיניים או בחדשות; רק האירועים החריגים היו מגיעים לאוזני.
כך למשל אני זוכרת את הזעזוע העמוק שאחז בי כאשר הייתי מתבשרת כי שוב התרחש פיגוע; איש מעולם לא טרח לפרט בפני מה קרה ואיך; רק התבקשתי להתפלל לרפואת הפצועים או לעילוי נשמת הנפטרים.
כילדה שאלתי שוב ושוב מי יכול לעשות דבר כל כך חמור ואף במחיר חייו הוא, והתשובה שקיבלתי דרך קבע הייתה "הערבים", "בני ישמעאל" ועוד כינויים מהסוג.
עוד באתר:
עם זאת, מאז ומעולם תקוותי ותקוותם של כל הסובבים אותי הייתה שיגיע השלום, ואני זוכרת את עצמי שרה בדבקות "שיבוא השלום על ישראל". עוד בהיותי צעירה הסבירו לי, כי השלום משמעותו אפס פיגועים ומלחמות במחיר של העברת שטחים. ואולם, כשבגרתי מעט והסכם אוסלו נחתם, נוכחתי שהשיח סביבו מהווה למעשה הפניית אצבע מאשימה כלפי שר הכלכלה דהיום, אריה דרעי, שנכון לאז היה חלק ממנו. כשתהיתי מדוע מאשימים אותו כל כך, הוסבר לי כי ההסכם אינו ישים; כששאלתי מדוע, הפטירו "כשתגדלי תביני".
כעבור מספר שנים התחלתי לבדוק את הדברים קצת יותר לעומק והבנתי שקיימת מלחמה על אדמה בין שני עמים אשר להם דתות, דעות,תרבות וערכים שונים. כשירדתי לשורש העניין, הבנתי כי המלחמה אינה על שטחים שכן גם בארצות אחרות האסלאם נלחם כנגד ה"כופרים" ומשכך המלחמה כאן אינה אלא מלחמת דת במסווה של מלחמה על אדמה. הופתעתי לגלות כי אנשי הדת מטיפים לשנאה עיוורת במעטפת של כיבוש וכי אנשים תמימים יוצאים לרחובות, מתפוצצים בבתי קפה ומבצעים טבח.
אינני יודעת מהי מידת הקרבה לדת של אותם מתאבדים, ואולם ברור לי שעל מנת לבצע פיגוע, יצור אנוש, שכעניין של יצר עושה כל שביכולתו על מנת להישאר בחיים, חייב לעבור שטיפת מח שמניעה אותם לפעולה וגורמת לנו לנזקים כבדים, אבדות גדולות ושברון לב.
באותם ימים, ואני נערה מתבגרת, חשבתי שוב ושוב מה היה קורה אם היתה לי ההזדמנות לנהל שיח אמיתי, אנושי ומכונן מול אותם אנשים. יתכן שהיינו מצליחים למנוע אסונות כבדים. היום, כעורכת דין ומגשרת, אני מאמינה, שניתן לפתור כמעט כל סכסוך בדרך של פשרה והבנה, ולהגיע לתוצאות מרשימות.
אחד העקרונות שעליהם מושתת הגישור הוא רצון של שני הצדדים להגיע להסכמה. משמע, שכדי להגיע להבנות חייבים פרטנר שפיו וליבו שווים והוא בעל רצון טוב ונכונות להגיע להסכמות והבנות ובכוחו לעמוד בהתחייבויותיו.
לא אחת נשאלתי אם אני סבורה כי חרדים צריכים לקחת חלק בתהליכים מדיניים, לרבות בתהליך לשלום. הנה התשובה; בעיני, החרדים הם חלק מהעם ואדם שניחן בכישורים אינו צריך להירתם למשימה – הוא חייב להירתם אליה ולסייע ככל יכולתו. יתרה מזאת, מאחר שעסקינן במלחמת דת, מן הראוי שאלה הקרובים לדת ולומדים אותה יהיו שותפים במציאת פתרונות לתועלת כלל ישראל.
בעבר, כאשר הייתה פוקדת את עם ישראל צרה או בעיה, האחראים לפתרונה היו הרבנים. ההיסטוריה רצופת סיפורים כיצד עמדו רבני ישראל על המשמר ובאו בפני המלכות או השלטון ללמד זכות על עם ישראל. אם כך, כמו אז גם היום, לאנשי דת ישנה היכולת לפתח שפה משותפת ותהליכי הדברות בין הצדדים – וכל זה מתוך כבוד, יכולה להוביל לתוצאות מרשימות. אחת הדוגמאות הטובות לכך היא הרב מנחם פרומן, שחרף העובדה כי שימש רבה של תקוע והיה "מתנחל", פעל רבות למען השלום וקיים שיח ענייני עם אנשי דת מוסלמים.
סבורני שכמו במקרה של הרב פרומן, גם בציבור החרדי ישנם אנשים מוכשרים וחכמים שביכולתם להביא תועלת רבה לעמנו, כאמור גם בנושא המדיני. מי ייתן שיבוא שלום על ישראל.
עו"ד פנינה יחזקאל היא חרדית, אם לשניים, ויו"ר הוועדה לתלונות שווא בלשכת עורכי הדין ומומחית לדיני משפחה וירושה. הטור נכתב במסגרת פרויקט חרדים לשלום – שיח תורני ליחסים בין עמים.
