עשור לגירוש: נדב ארבל מסכם את תוכנית ההתנתקות • האזינו

איך הסתיים מסע ההתנתקות כולנו זוכרים.

גירושם של עשרת אלפים מתיישבים יהודים מבתיהם והריסת עשרים ושישה ישובים ברצועת עזה וצפון השומרון.

כל התהליך לא ארך יותר משמונה ימים.

שמונה ימים שהחלו בי' באב חמישה עשר באוגוסט 2005 עד לסגירת מעבר כיסופים שהביא גם לסיומה של התיישבות פורחת בת יותר משלושים שנה.

אבל הסיפור הקשה הזה מתחיל הרבה קודם לכן.

שנת 2003 ראש הממשלה אריאל שרון בפעם השנייה אבי ההתיישבות ביש"ע סדין אדום בקרב אנשי השמאל, אך זוכה לתמיכה רחבה בציבור הישראלי לאחר שמביא את הליכוד לשלושים ושמונה מנדטים.

בימים שלאחר הניצחון מכריז אריאל שרון את אחד המשפטים הזכורים ביותר מהתקופה הזו שיתברר מהר מאוד כשקר גס.

ואולם חודש בלבד לאחר הניצחון הסוחף בבחירות ולאחר שלוש שנים על כיסא ראשות הממשלה מוציא לאור שרון לראשונה בכנס הרצליה את ההצעה החדשה מוזרה – תכנית ההתנתקות.

התכנית החדשה מעוררת מיד זעם רב ותגובות קשות בתוך הליכוד וגם ובעיקר בקרב ציבור המתיישבים.

כדי להוריד את גובה הלהבות מחליט שרון לקיים הצבעה בתוך וועידת הליכוד בה יחליטו מתפקדי המפלגה האם לאשר או לדחות את התכנית כששרון מודיע כי ההחלטה "תחייב את כל נציגי הליכוד – והוא בראשם" – שקר גס שני.

מתיישבים רבים החלו להסתער על השטח ולשכנע את מתפקדי הליכוד להתנגד לפינוי גוש קטיף ובשניים במאי 2004 כנגד כל הסיכויים דוחה וועידת הליכוד ברוב מוחץ את התכנית לגירוש היהודים.

אבל שמחת הניצחון הייתה קצרה מאוד ומהולה בעצב רב גם בשל העובדה שבאותו היום נרצחות טלי חטואל וארבעת בנותיה. ובנוסף גם תוצאות משאל מתפקדי הליכוד לא עוצרים מאריאל שרון להמשיך ולקדם את התכנית ולצפצף על ההחלטה הדמוקרטית של בוחריו.

כדי להעביר את התכנית בממשלה מחליט שרון לפטר את השרים אביגדור ליברמן ובני אלון צעד חריג שאף זכה לביקורות מבג"צ.

ראש הממשלה ממשיך בניסיונות לשכנע את העם בנחיצות התכנית וממשיך להציג עמדה מנוגדת לחלוטין לקו האידאולוגי אותו טיפח בכל שנותיו ומגדיר לראשונה את ההימצאות היהודית ביהודה ושומרון ככיבוש.

בעשירים ושישה באוקטובר י"א במרחשוון תשס"ה התקיים הדיון הדרמטי בכנסת בו -אושרה תוכנית ההתנתקות. בזה אחר זה עלו שרים וחברי כנסת מימין ומשמאל והסבירו מדוע ההתנתקות טובה לישראל.

לאחר הצבעה סוערת במיוחד אושרה התכנית ברוב של שישים ושבעה כנגד ארבעים וחמישה מתנגדים.

הליכוד היה מפוצל בהצבעתו כשרק השר עוזי לנדאו וסגן השר מיכאל רצון הצביעו נגד וקיבלו מיד מכתב פיטורין. בנימין נתניהו אגב הצביע בכנסת בעד התכנית. ש"ס התנגדה ויהדות התורה נמנעה.

בהחלטה שהועברה לא אושר פינוי ישובים אלא רק על הכנת מסגרת לביצוע התכנית.

בחצי שנה הבאים לאחר שבג"צ דחה את כל העתירות נגד התכנית הארץ רעשה וגעשה כשהופיע לראשונה הציבור הכתום –ציבור המתיישבים שהחלו במסע מעורר התפעלות למנוע את התכנית.

גל המחאה ששטף את כל המדינה כלל שורה של הפגנות ענק ומפגני מחאה כתומים, בהם השרשרת האנושית שבה אחזו המפגינים את ידיהם מרצועת עזה ועד לירושלים מחאה שבה השתתפו מאה ושלושים אלף בני אדם.

עם התקדמות הימים וככל שהתקרב מועד הגירוש החליטה הממשלה על סגירת גוש קטיף לכניסת מי שאינו תושב המקום החל משלושה עשר ביולי -חודש לפני תחילת הגירוש

ההחלטה הזו הביאה לאחד מרגעי השיא של המאבק נגד ההתנתקות כשהחלו עשרות אלפי בני אדם צועדים לעבר גוש קטיף במטרה לעצור את ההתנתקות. המשטרה עצרה את כל הצועדים בכפר מימון שם נשאו האנשים יומיים – יומיים דרמטיים ביותר שהפכו לסמל המאבק .

בשעות הקשות שם ספגה מועצת יש"ע -שהובילה את מרבית ההפגנות -ביקורת קשה משום שלא אפשרה כניסה להמונים לפרוץ את גדרות היישוב ולהמשיך בצעידה לגוש .

גם כפר מימון לא עצר את גלגלי הגירוש ולמשפחות המיועדות לגירוש ניתנה הוראה להתפנות בהסכמה.

מרבית המשפחות סרבו לכך ובחצות חמישה עשר באוגוסט מוצאי ט' באב – בעת שסיימו היהודים להתאבל על חורבן בית המקדש נסגרו כל הכניסות לרצועת עזה וניתנה האות למבצע – יד לאחים- .

אלפי חיילים נכנסו ליישובים והחלו לפנות בכוח את המשפחות על נשיהם וטפם לקול זעקות השבר הנוראיות.

בבית הכנסת של היישוב נווה דקלים התבצרו אלפי נערים ונערות ובזעקות ובכי ובשירה אחזו בספרי התורה לא רוצים לעזוב את ביתם.

בעשרים ושניים באוגוסט שבעה ימים לאחר שהחל מבצע הגירוש פונה אחרון היישובים בגוש קטיף – נצרים.

הטיפול במגורשים לקה במחדלים רבים, וועדת החקירה מלכתית שהוקמה קבעה כי הממשלה כשלה כישלון חמור בטיפולה במפונים, וכי ההתנתקות גרמה לפגיעה גדולה בזכויות האדם של המפונים.

מטבע הדברים הפינוי גרם למשבר כלכלי גדול בקרב המפונים. כשרבים מהם שעיבדו את האדמות הפכו למובטלים.

גם היום עשר שנים לאחר ההתנתקות אחוז האבטלה בקרב המפונים גבוה ומאות משפחות עדיין ממתינות לבתי קבע.

והצלקת עדיין נותרה פתוחה, וספק, ספק אם תגליד אי פעם.