ט"ו באב הוא חג שמסמל את חזרת האהבה בין השבטים – בין שבט בנימין שנודה והורחק ליתר השבטים.
ט"ו באב הוא היום בו הותרו שבטים להינשא זה בזה הוא התיקון של יום ט"ב, בו חרב בית המקדש.
באותו היום גם ניתנו הרוגי ביתר לקבורה – אותם שזלזלו בכבוד וחשיבות בית המקדש, עקב גדלותם בתורה. ועל כך תיקנו חז"ל את הברכה הרביעית בברכת המזון.
עוד באתר:
טו באב הוא היום השביעי מט"ב, בו בחצות היום, כבר נולד הגואל, וצפוי אף הוא להיהפך ליום חג בב"א. בניין המקדש תלוי בתיקון הפגם של שנאת חינם, והיכולת להכיל ולקבל את השונה – את השבט האחר.
בית המקדש נבנה במשותף על נחלותיהם של שבט בנימין ויהודה, המסמלים את שני מחנות העם השונים: יהודה ויוסף.
בעוד תפקידו של יוסף (הכינוי המדויק אצל חז"ל הוא בני רחל) הוא בגלות לכבוש וללחום, להאיר את האפלה (לדוגמה: גלות מצרים, מלחמות שאול, מרדכי ואסתר) תפקידו של יהודה הוא למשול ולהנהיג (לדוגמה: ואת יהודה שלח גשנה לפניו, מלכות בית דוד, בניית בית המקדש ע"י שלמה, נשיאי הדורות) רק כשהם פועלים יחדיו ומלכדים סביבם את הציבור והעם כולו, הם עושים את המוטל עליהם ומקדמים את מטרת הבריאה.
בעוד יוסף מכין את הדרך, יהודה משתמש בה להעצים ולהעמיק את הישגי יוסף. ולכן כשפרץ שלמה פרצות בגדר, נוצר הכוח של רומי, עליה נאמר 'כשזה קם זה נופל' וכשהוכיח אותו ירבעם זכה למלכות, אבל הוא לא אווה להיות מלכות משותפת, אלא מלכות עצמית – מלכות המתמודדת מול מלכות יהודה. ועדיין נותר לו פתח לתיקון: "חזור בך, ואני אתה ובן ישי נטייל בגן עדן." אבל שאלת 'מי בראש', היא זו שהרסה והיא זו שהחריבה.
שנאת חינם, נובעת מאנוכיות ואינטרסנטיות, היא מגיעה מאותם מקומות נמוכים שקשה לאדם להודות בהם שהם קיימים בו בפנימיות שלו, אבל דווקא ההכרה בהם היא הדרך והמפתח הראשוני ליציאה מהם.
