אסור לתת לאדם למות לבד, יש להניח נוצה מתחת לאפו – ואין להיחפז להוריד אותו מהמיטה לאחר שיצאה נשמתו. ספרון בכתב יד בעברית ובאידיש, שנכתב במזרח אירופה, התגלגל לידי הספרייה הלאומית, ומספק הצצה נדירה ל"קוד האתי" לטיפול בגוסס היהודי בן המאה ה-18
מה עושים כשהחיים נגמרים? יהודים לאורך כל הדורות עסקו בשאלה זו, אך בקהילה אלמונית באירופה של שלהי המאה ה-18 בקירוב, נכתבה חוברת הלכתית, המתארת בעברית מליצית עם "תרגום מובנה ליידיש", כיצד יש לנהוג באדם הנוטה למות.
הספרון המצהיב שכתב יד נאה ומסולסל מעטר אותו, נחשב ייחודי משום שאינו מסמך הלכתי ומתפלפל, כי אם "מדריך שימושי" ששזורה בו נימה אישית וערכית על חייו של האדם בעיני המחברים, ועל תפיסת עולמם ההומניסטית.
עוד באתר:
ד"ר יואל פינקלמן, אוצר יהדות באגף האוספים של הספרייה הלאומית אומר כי "בידינו מצויים כתבי יד של חברה קדישא, אך בניגוד אולי להוראות מעשיות שנכתבו כלאחר יד, החוברת הזו היא כתב יד מושקע ואיכותי, וזה תפס אותנו דווקא בגלל שזה טקסט עממי, שמבטא רגש וערכים, ולא חיבור הלכתי רשמי".
"זה לא פנקס שהיה הולך לבית הקברות, או לבית הגוסס – אלא משהו שאוחסן במקום ראוי, ושסימל לראשי הקהילה ולראשי החברה קדישא את הייחודיות של העבודה שלהם. עצם הכתיבה התמה, ההשקעה בסופר מקצועי ובשני גוונים שונים של דיו – מצביעה, לדעתי, על תחושת השליחות והחשיבות שראו המזמינים בעבודתם".
מחבריו של הספרון נותרו עד כה תעלומה. "אנחנו לא יודעים הרבה פרטים לגבי כתב היד עצמו, אבל ברור, שהוא נועד להוות יותר ממסמך טכני", מספר ד"ר פינקלמן. "אנחנו יודעים מתי הוא נכתב, בערך, רק על פי סימני המים המופיעים על הנייר שבו השתמשו. הנייר הוא משנת 1799, אז אנחנו יודעים שהטקסט נכתב בשנה זו, או שנים ספורות אחריה. האזור הגיאוגרפי, כאמור, הוא איפשהו מרכז-מזרח אירופה".
