ואז שאל המנכ"ל "מה היה קורה עם פנחס ספיר היה חי היום?"

מנכ"ל משרד ראש הממשלה אלי גרונר נשא דברים בוועידת התעשיינים. בין דבריו הוא שזר סיפור יפה על פנחס ספיר בהקשר אקטואלי.

"בשנות החמישים והשישים היה במדינת ישראל שר מסחר ותעשייה שקראו לו פנחס ספיר.

והוא ראה את תפקידו בראש ובראשונה להביא מפעלים לישראל ולפתח את התעשייה בפריפריה ובעיירות הפיתוח.

אני מזכיר לכם שמדובר בתקופה שאחרי העלייה ההמונית וזה היה קריטי לפתח מקומות עבודה לכולם. לכן הוא השקיע מאמצים בשכנוע משקיעים זרים לבנות מפעלים בישראל.

ב-1960 הגיע לארץ תעשיין יהודי-צ'יליאני שהתעניין בהקמת מפעל טקסטיל בשם ישראל פוׂלָק. פנחס ספיר רצה מאוד שהמפעל יקום בקריית גת שהוקמה באותם שנים, אבל הוא חשש מכך שפולק יירתע מן העובדה שהיישוב מרוחק מגוש דן.

לכן הוא קבע עם פולק שיאסוף אותו במכוניתו בחמש לפנות בוקר מהמלון בתל אביב, כי לשר יש לו"ז עמוס לאורך היום עם המון פגישות.

וכשפולק נכנס לרכב, הוא הֵגִיף את הוילונות ואמר לנהג לנסוע בשיא המהירות לקריית גת.

בגלל השעה המוקדמת התנועה הייתה דלילה, ופולק לא היה יכול להביט החוצה מהחלון ולראות כמה מהר הם נוסעים, והם הגיעו לעיירה החדשה קריית גת תוך פחות מחצי שעה, כאילו מדובר ביישוב במרכז הארץ.

כך קמה תשלובת פולגת בקריית גת.

עכשיו, ברור שהתקדמנו הרבה במנהל הציבורי מאז שנות ה-60 ואף אחד לא טוען שאנחנו צריכים לחזור לשיטות העבודה של הימים ההם.

אבל בשנים האחרונות, לצערנו, המטוטלת נעה בקיצוניות לעבר השני ואנחנו עדים לתפיסה חדשה במערכת היחסים בין הממשלה למגזר העסקי.

חלק מהאנשים במרחב הציבורי כבר לא רואים בממשלה ובמגזר העסקי שותפים בתהליך של יצירת ערך והגדלת העוגה, הGDP.

בשטח יש טרנד חדש, תפיסה של מתחרים, כמו שני מתמודדים בזירת אגרוף.

משחק סכום אפס בו כל הישג של אחד הוא ההפסד של האחר.

ולכן אם השר ספיר ז"ל היה חי היום, היו מיד שואלים אותו –

למה נפגשת דווקא עם התעשיין פולק? ולמה אספת אותו מהמלון ברכב השרד הממשלתי? ולמה אין פרוטוקול של הפגישה ביניכם? ולמה לא נכח יועץ משפטי בזמן הנסיעה?

התפיסה הזאת של לראות את המגזר העסקי כיריב מסוכן שצריך להיזהר ממנו, לא רק שהיא לא נכונה ברוב המקרים, היא גם מסוכנת, כי היא מעודדת שיתוק במגזר הציבורי

היא אומרת לפקידים ולרגולטורים –

אם לא השגת 100% מהאינטרס הצר שאתה מופקד עליו – נכשלת.

אם שקלת שיקול רחב של טובת הציבור או המשק – נכשלת.

אם לא נצמדת לחלופה או למדיניות המחמירה ביותר – נכשלת.

אם אפשרת למגזר העסקי להרוויח – נכשלת.

במציאות כזאת, האווירה הציבורית דוחפת לשיתוק ולהעדר עשייה.

כשיש חילוקי דעות מקצועיים או הבדלים בתפיסות עולם ביקורת ציבורית ותקשורתית היא הכרחית ולגיטימית, אבל אסור שהביקורת ישר תטיל ספק ביושרה ובמניעים.

זה מסוכן וזה משתק.

לכן אנחנו עובדים קשה לשנות דיסקט ולחזור לנקודת האיזון הנכונה ביחסים בין הממשלה למגזר העסקי.

זה מהלך מורכב וקשה כי זה שינוי תרבותי שנדרש להטמיע לכל רוחב הממשלה.

אפשר לראות את שינוי הכיוון במהלך שאנחנו מובילים בנושא הרגולציה בשנתיים האחרונות.

לא רק שהממשלה מודה שיש בעיה חמורה של עודף בירוקרטיה ובלגן ברגולציה. הממשלה מכריזה שחלק גדול מהפתרון לבעיה הוא דרך עבודה עם המגזר העסקי.

אם תקראו את המדריכים שפרסם משרד ראש הממשלה– המדריך להפחתת הנטל הרגולטורי, והמדריך להערכת השפעות רגולציה חדשה, תראו שיש שם דגש ענק על העבודה יחד המגזר העסקי – לקיים שיח, להקשיב ולשתף.   

בסוף הממשלה מכריעה כי היא בעלת הסמכות והנושאת באחריות.

אבל ההחלטות מתקבלות מתוך ניהול סיכונים, ניסיון להגיע לאיזון המיטבי בין השמירה על האינטרסים הציבוריים השונים לבין האינטרס הלאומי לפיתוח המשק ועידוד הפעילות הכלכלית.

אפשר כבר לראות תוצרים למהלך הזה".

האם הוא יצליח? ימים יגידו.