תראו חברים – לאינתיפאדה השלישית, אינתיפאדת הסכינים, אין לישראל תשובה, ולכן היא תימשך.
האופן הטבעי כמעט, שבו התרגלנו לשחיטות היומיומיות הללו נובע מכך שאת דברי שבפתיח – כולם בעצם מבינים, ולכן מתייחסים למעשי הרצח האלה כאל דבר שבשגרה; משהו כמו תאונות דרכים שלא ניתן למנוע.
כל מה שממשלת החלומות של הימין – נתניהו, כחלון, בנט והחרדים – צריכים היו לעשות כשהחל דם היהודים ניתז מהסכין (כמאמר השיר), היה להמתין שבועיים והיהודים התרגלו. גם כשיש להם מטוסים וטנקים וצוללות, הם מתרגלים. מתרגלים מהר – היהודים הללו.
עוד באתר:
כי ממשלות הימין משרתות את 'תעשיית השלום' שהקים השמאל תמורת מנעמי השלטון. מן חלוקת עבודה שכזו: עד 1977 קבעה מפא"י גם את האג'נדה הלאומית וגם את חלוקת השלל – הג'ובים. מ 1977 החלוקה הפכה "צודקת" יותר – האג'נדה נשארה אצל מפא"י, אבל הגו'בים – לליכוד… סידור "הוגן" בהחלט – הרי לימין ממילא אין אג'נדה ולשמאל לא חסרים ג'ובים. וכך כולם מרוצים, מלבד מי שמשלם ונושא על גבו את הג'ובים והקומבינות ומלבד מי שנשחט אתמול וישחט או יידרס מחר.
כלומר בצורה זו או אחרת – כולנו.
את האוטובוסים והמסעדות המתפוצצות יכולה היתה תעשיית השלום לטאטא (איכשהו) אל מתחת לשטיח של אלפי שומרים, מודיעין, חיילים ובטונאדות. את הרקטות מעזה הצליחה ה'תעשיה' לטאטא מתחת לשטיח של טכנולוגיה מתקדמת ופרוטקשן קבוע של עשרות מליוני שקלים (במזומן כמובן) ומים וחשמל חינם ועוד כיו"ב.
באינתיפאדות הראשונות, היו לה, ל- "תעשיית השלום", ארגוני טרור ללחוץ עליהם, לשחד, לנטרל – היתה כתובת החזר – איזה "חמאס" תורן לעשות איתו "עסקים".
כל עוד ניתן היה להוסיף ולשפוך טריליון ש"ח (10% מתקציב המדינה בכל שנה) בכדי לתחזק את השקר הגדול של "אוסלו", כל עוד ניתן היה "רק" להכפיל (כמעט) את תקציב הביטחון והמשטרה ולהפוך את הישראלים לעניים יותר – בכדי לתחזק את "תעשיית השלום" ואת שכבת השמנת העבה שנבנתה על גבה ב- 20 השנים שחלפו, ההשקעה השתלמה.
מי יודע? אולי עדיין אפשרי לטאטא גם את אינתיפאדת הסכינים אל מתחת לשטיח… אולי שוקדים עכשיו ברפא"ל על "מעיל רוח" אישי לכל אזרח. מערכת גלאים מופלאה (פרי פיתוח ישראלי כמובן) שחשה את הסכין הנשלפת, מזהה את זעקת "אללה הוא אכבר", מריחה את הההתרגשות הרצחנית האופפת את הרוצח, מכוונת ביעף כדור גומי הישר אל הסכין המונפת ומנטרלת במקביל את השאהיד התורן בגז פלפל נטול סכנה (כל המערכת מורכבת בתוך כובע אופנתי שניתן להתאימו לגברים ונשים כמו גם למגזרים השונים – יזמים בחו"ל כבר מתעניינים…).
אה, זה יעלה עוד טריליון ש"ח? שיעלה… למה מי משלם? שמעון פרס? נשמע כמו בדיחה, נכון? אז זהו, שזו ממש לא בדיחה. אם היתה אפשרות טכנולוגית שכזו – נתניהו כבר היה הולך על זה.
אבל למזלנו אין אפשרות כזו. למה למזלנו?
כי ככול שמטאטאים יותר את הגחלים הלוחשות אל מתחת לשטיח, כך המחיר שמשלמים בהמשך גדול יותר – ערמות הגחלים והשטיחים כבר מאיימות לשרוף את כל הבית באש גדולה של דה-לגיטימציה לעצם קיומנו, אש שתכרסם עוד ועוד ביכולת ההתגוננות שלנו, אש שתכרסם עוד ועוד בריבונותנו הטריטוריאלית והמהותית – ברצון החיים הבסיסי ביותר.
זכרו! היהודים מתרגלים מהר וכל כרסום הוא מדרגה נוספת – בדרך למטה.
לכן, חסד עושה עמנו במאי ההיסטוריה כשהוא מביא אותנו אל מן אינתיפאדה מוזרה שכזו, אינתיפאדה ש- "תעשיית השלום" לא יכולה למצוא לה מענה טכני (שלא מחסל את "אוסלו"), חסד הוא עושה עמנו כשהוא דוחק אותנו לפינה שבה נאלץ לבסוף להתמודד עם האמת ולתת תשובות מציאותיות לאתגרים מולם ניצבת מדינת ישראל.
תשאלו בוודאי – מה הפתרון שלך פייגלין? יש לי פתרון, כתבתי על כך רבות, אבל הוא לא מה שחשוב כרגע.
כי מה שחשוב באמת, הוא להבין ששום פתרון, לא יצלח על גב התשתית השקרית שהנחנו כאן לפני 20 שנה בהסכמי אוסלו.
את זכויות האדם, שבקלות רבה ידענו לשלול (למען "השלום") מאחינו בגוש קטיף, נדע לתת לכל אדם המכיר בריבונותנו.
אבל שום פתרון לאיתיפאדת הסכינים לא יצלח, כל עוד לא נניח מחדש את שתי אבני היסוד שעקרנו באוסלו:
האחת, שארץ ישראל היא ארצו של העם היהודי – ורק שלו. והשניה, שמדינת ישראל היא מדינתו של העם היהודי – ורק שלו, לא מדינת כל אזרחיה ולא שתי מדינות לשני עמים. מדינה אחת, לעם אחד בארץ אחת.
עד שלא נפנים זאת – נמשיך להתרגל…
