זה קרה באמצע הקיץ, לפיד בוער הושלך אל ההיכל ושרף את המקום המקודש ביותר לעם היהודי • חיילי הצבא הרומי שרפו והרסו את העיר, טבחו בתושבי ירושלים מוכי הרעב ללא רחמים, ואת הנותרים לקחו בשבי • 1946 שנה אחרי החורבן אתר קול חי חוזר לעיר העתיקה ומביא לכם עדויות היסטוריות מהשטח
ירושלים. חודש אב, שנת ג'תת"ל (70 למניינם). בעיר הנצורה למעלה משלוש שנים אנשים חלשים, מוכי רעב. גגות הבתים מלאים גוויות נשים ועוללים וברחובות נערמים פגרי זקנים. נערים ובחורים נפוחים מרעב תועים כצללים בשווקים ונופלים לארץ. הספר 'מלחמות היהודים' מתאר את התקופה הקשה: "בעיניים יבשות ובשפתיים נעוות הביטו ההולכים למות אל חבריהם אשר קדמו למצוא שנת עולם… ואיש לא הוריד דמעה ואיש לא ספד למתים, כי דיכא הרעב כל רגשות אדם".
אוצרות הלחם שנצברו בירושלים על ידי פרנסי העיר עלו באש במלחמות האחים שפרצו על רקע חילוקי דעות ושנאה. בין הקנאים והמון העם שדגלו בחירות מהממשל הרומי ובעצמאות מדינית – לבין טובי העם והעשירים ששיתפו פעולה עם האויב הרומי ודגלו בשלום איתו. לעשירי ירושלים היה מספיק מזון בשביל להאכיל את העיר גם במשך 21 שנים של מצור, אבל הסיקריקים הקנאים החליטו לשרוף את אוצרות החיטים והשעורים. הם רצו להכריח את העם להילחם ברומאים, במאבק שלימים קיבל את השם "המרד הגדול". כתוצאה מכך גבר מאוד הרעב בעיר אך המטרה לא הושגה, לאנשים חלשים קשה להילחם.
עוד באתר:
בתשעה לחודש אב, מגיע טיטוס מצביא הצבא הרומי אל העיר ומסתער על בית המקדש בראש חייליו. הם פורצים להיכל, אחד מהם תופס לפיד בוער ומשליך אותו לעבר חלונות הזהב. הכוהנים והעם שמבחינים בגודל האסון העומד להתרחש, מקימים כל זעקה נוראה. אבל איש לא עוצר את החיילים המתהוללים שמוסיפים להבעיר את ההיכל, גוזלים מכל הבא ליד ועורכים טבח נורא ביהודים חסרי המגן. מסביב למזבח נערמים החללים, הדם ניגר על מדרגות ההיכל וגוויות הנשחטים מתגלגלות מהן.
ובינתיים, בשכונת היוקרה של הכהנים, בעיר העליונה המשקיפה על הר הבית, מתבוננת במחזה משפחת קתרוס בעיניים כלות. בשכונה הזו, ההתנגדות לאויב הרומאי, בהנהגת הקנאים, נמשכת במלוא עוזה. בזכות המבנה הטופוגרפי שלה, השכונה, המכונה הרובע ההרודיאני, מצליחה לעמוד במצור מול הרומאים חודש נוסף. משפחת קתרוס מוזכרת בתלמוד כשושלת מיוחסת של כוהנים בעלי אמצעים וקשרים עם השלטון הרומי שניצלו את העם והשתמשו לרעה במעמדם. אבל בעת החורבן, גם הייחוס המפואר והקשרים לא עזרו. חודש לאחר שריפת המקדש, בח' באלול, נפלה גם העיר העליונה ובית קתרוס עלה באש על כל יושביו. תושבי ירושלים, אלה שלא נספו ברעב ובמגיפות בחודשי המצור נהרגו בחרב הרומאים והנותרים נלקחו בשבי.
1,897 שנים לאחר מכן, מלחמת ששת הימים. צאצאי צאצאיהם של שארית הפליטה מאותו חורבן, משחררים את ירושלים מידי הירדנים ומתחילים לחטט בעיי החורבות שהשאירו שליטי העיר במשך אלפי שנים. שלוש שנים אחר כך, משלחת ארכיאולוגית העוסקת בפינוי פסולת ועיי חורבות ברובע היהודי, מגלה לפתע מתחת לזבל, עדות ראייה מכאיבה. אבני בניה מפויחות, שברי כלים, קורות עץ שרופות. אט אט מתבררת התמונה: בית שהועלה באש על ידי הליגיונות הרומיים, התמוטט וקבר תחתיו את כל החפצים שהיו בו ואת בני הבית שהסתתרו בו. בחפירות נתגלתה כתובת: בית קתרוס. בין הממצאים, במקום שזוהה כמטבח, התגלה גם חלק משלד, יד של אישה צעירה שלא הצליחה לברוח בזמן. האתר זכה לכינוי 'הבית השרוף' והפך ברבות השנים למוזיאון המשחזר את החורבן הנורא.
מדרש איכה רבה כותב על החורבן: "אמר להם הקב"ה למלאכי השרת בואו ונלך אני ואתם לביתי ונראה מה עשו אויבים. מיד הלך הקב"ה ומלאכי השרת וירמיהו לפניו. כיוון ראה את בית המקדש היה הקב"ה מבכה וצועק: אוי לי על ביתי, בני היכן אתם? כוהניי ולוויי היכן אתם? מה אעשה לכם?. אמר הקב"ה לירמיהו: דומה אני היום לאדם שהיה לו בן יחידי ועשה לו חופה. ומת בתוך חופתו".
ה' תשע"ו, 1948 שנה אחרי החורבן, יהודים בכל העולם ממשיכים לזכור. בכל שנה באמצע הקיץ, עוצרים להתאבל, לצום ולהיזכר בחורבן ובמה שהביא לו, ולא מפסיקים לקוות לקיום הבטחתו של הנביא ירמיהו: "כה אמר ה', עוד ישמע במקום הזה אשר אתם אומרים חרב הוא מאין אדם.. קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה.. כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה".
(צולם ב: הגן הארכיאולוגי ירושלים- מרכז דיוידסון, הבית השרוף- בית קתרוס, מוזיאון וואהל לארכיאולוגיה- הרובע ההרודיאני, הכותל המערבי)
