"ארץ אשר ה' אלקיך דרש אתה תמיד" – הרב קלמן מאיר בר

קוראים אנו בפרשתנו בשבחה של ארץ ישראל: "כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה, לא כארץ מצריים היא אשר יצאתם משם… והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה, ארץ החיים ובקעות למטר השמים תשתה מים"

בביאור שבחה של ארץ הקודש, נחלקו רבותינו הראשונים אם שבחה הוא יתרון גשמי או רוחני. רש"י וסיעתו ביארו, שהתורה מבטיחה כי ארץ ישראל טובה מארץ מצרים אשר יצאתם משם, שכן בארץ מצרים צריכים לטרוח להביא מים מן הנילוס ונדרש עמל רב כדי להעלות את המים למקומות גבוהים. לא כן בארץ ישראל בה לא נצרכת עבודה כלל שכן ל"מטר השמים תשתה מים".

לשיטת רש"י מבאר הרמב"ן בפרשתנו, שהיחס בין ארץ מצרים לארץ ישראל הוא בתלות הרוחנית שאין ירידת גשמים מותנית ברמה הרוחנית של העם. בעוד שבמצריים ה' נותן את כל מחסורה אף ללא תפילה ובקשה וללא תלות במעשיהם אשר יעשון. לא כן בארץ ישראל, הקב"ה דורש את מעשיהם אשר יעשון וע"פ זה הוא נותן להם מטר. ע"כ בנושא דף היומי.

בכך אנו מבינים פן נוסף את דמיון ארץ מצרים לגן עדן.

"וישא לוט את עיניו וירא את כל ככר הירדן כי כלה משקה לפני שחת ה' את סדום ואת עמורה, כגון ה' כארץ מצרים" לאמור התורה מתארת את סדום כגן עדן וכארץ מצרים לדברי הרמב"ן הדברים מבוארים היטב כי ארץ מצרים כמו גן עדן היתה משופעת בשפע גשמי רב ללא תלות בבורא עולם, אלא שבגן עדן שימשו כל אלה ע"מ "לעובדה ולשומרה" ובמצרים נטל האדם את כל שכיות חמדת העולם להנאתו הפרטית.

מעתה, גם סדום על אף היותה בתחומה של ארץ ישראל אך נהגו בה חוקי מצרים, היא היתה משופעת בשפע גשמי ללא תלות בבורא העולם, היתה מעין שגרירות של מצרים בתוככי ישראל.

ואכן, זאת היתה סיבת חטאם של אנשי סדום: "אנשי סדום לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקב"ה" (סנהדרין ק"ט) האוצרות הבלתי נדלים אשר חנן ה' את סדום גרם להם לראות כרכושם מימים ימימה, הם לא היו זקוקים לתפילה, חוקי מצרים אשר נהגו בסדום גרמו להם לבעוט בנותן הטובה, ומכאן באה דרשת חז"ל "ויסע לוט מקדם – הסיע עצמו מקדמונו של עולם" (בר"ר פרשה מ"א) רצונו של לוט להגיע לסדום נבע משאיפתו לנתק את התלות בבורא העולם.

ואכן, מתחילה גם ארץ ישראל היתה שותה דרך נהרות כמו שכתוב "ואד יעלה מן הארץ" וחזר בו הקב"ה שתהא הארץ שותה מלמעלה "שיהיו הכל תולין עיניהן כלפי מעלה".

בארץ ישראל למדים אנו היטב שמבלי התפילה הרמת העינים למעלה אין אנו זוכים למאומה. ויש בנותן טעם בימי השלושים לפטירתו של מרן פוסק הדור הרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל לספר על דרך הולדתו (בשונה ממה שפורסם) כפי שסיפרה נכדתו.

היה זה בעת ש'בעל הלשם' גר בשוועל אשר בליטא, ושם בביתו גרו בתו וחתנו של בעל הלשם, אך לזוג לא היו ילדים במשך שנים רבות, עשו הם כל אשר לאל ידם לזכות בפרי בטן, התפללו, דרשו ברבים, אך הכל היה לשווא.

או אז שמעו הם כי בווינה בירת אוסטריה יש רופא שעשוי לעזור להם (וינה הייתה אז המרכז הרפואי הגדול באירופה) והם, בצר להם מכרו כל אשר יכלו, כדי לממן את הנסיעה והתשלום לרופא, ושמו פעמיהם לווינה. לאחר סידרת בדיקות רצופה, אמר הרופא לזוג הצעיר שמהבדיקות עולה כי הוא לא תוכל ללדת לעולם, ואף הדגיש זאת ואמר כמו שהשולחן עליו אנו מסבים כעת יוכל ללדת, כך תוכלי גם את.

הזוג ששמעו את הבשורה הקשה, שבו לביתם אשר בליטא במפח נפש, האשה רצתה לבכות ולהתפלל לה' אך לא רצתה לעשות זאת בבית על מנת שלא לצער את אביה, בעל הלשם, אחרי זמן רב שהיא בכתה, פגשה בפתע בחצר הבית את אביה בעל הלשם כשדמעתה על לחיה, ואמר לה, אין תפילה ששבה ריקם, יתכן שכל הנסיעה לוינה היתה רק בעבור התפילה הזו ועכשיו בע"ה תיפקדי, ואכן לאחר זמן קצר נפקדה בבן יחיד שנקרא שמו בישראל יוסף שלום אלישיב.

"שיהיו הכל תולין עיניהם כלפי מעלה, הדא הוא דכתיב לשום שפלים למרום"

צילום: ויקיפדיה