אסון רודף אסון • מהו סוד קיומו של העם היהודי?

כהמשך למאמרו הנפלא של הרב בירנבוים

מצמרר • למה ספגנו מכות כל כך כואבות?

טרם אפתח מילותי אומר, כי הדברים נכתבו לצורך חיזוק אישי שלי, ואולי יביאו תועלת לעוד אדם אחד. כי בוודאי שאת צורת ההתחזקות אנו מקבלים ממרנן ורבנן גדולי ישראל שליט"א.

עוד באתר:

צפו

החסיד לליטאי: "אתה משגע אותי עם המשקפיים"

הרב אריה אטינגר

חולייה גדולה ומחומשת

תקרית חמורה: 12 מחבלים הניחו מארב ותכננו לבצע חטיפה

שמעון כץ

כבתה השלהבת

מה הוביל לפירוק התזמורת המצליחה? יש פתרון לתעלומה

יוסי חיים

יד קלה על ההדק

עדויות: "המשיך לירות גם אחרי שזיהה את הפצוע כיהודי"

אבי יעקב

בספר אחד בדורו (296) מביא, שכאשר ה'סיים' (פרלמנט) הפולני רצה לגזור שיצטרכו יהודים לעבוד בשבת, אמר מרן הרב מפונוביז' זצוק"ל: 'אצל עשרת הרוגי מלכות נאמר 'כשהגיע למקום תפילין צרח בקול מר ליוצר נשמתו' – כשאתם מפשיטים את עורנו במיסים וארנונות – יכולים אנו להבליג ולסבול סבלותינו, אולם שונה הדבר כשזוממים אתם להפשיטנו משבת קודשנו. כאן לא נשתוק! כאן נזעק ונחריד את העולם כולו!.

בכתב העת הטלזאי 'הנאמן' (גיליון אייר תרפ"ח) הוסיפו בשם מרן הרב דפונוביז' זצוק"ל: 'עם ישראל יכול לסבול כל מיני עינויים והגבלות, אך בשעה שמגיע כבר למקום תפילין, לקודש הקדשים שבחייו, כשאומרים להתנכל לאוצר נשמתו ומעוז חייו – בשבת הקדושה – כאן אין היהודי יכול לשתוק ולסבול יותר, כי בנפשו הוא, אז מגיעה שעת הצריחה הגדולה ליוצר נשמתו'.

אין אנו יודעים חשבונות שמים, ואין אנו ראויים לחשב, ואף אסור לנו לחשב, לב יודע מרת נפשו, ואדם יודע במה הוא צריך להתחזק, אך אולי בגדר האפשר, הנה בתקופה האחרונה אנו שומעים כיצד מרנן ורבנן גדולי ישראל שליט"א, עומדים כחומה בצורה כנגד גזירות נוראיות אשר קורות בזמן האחרון, הן התערבות המחוז החרדי בסדרי הלימוד של תלמודי התורה, הן נתינת שטח בכותל המערבי למהרסי ומחריבי הדת, הן גזירת הגיוס העומדת לפתחנו אשר התרחבו שורות השוליים המתגייסות לצבא, הן האקדמיה אשר מכניסה רוח השכלה לבתי בני ישראל, הן גזירת המקוואות והגיור הרפורמי, התפתחות הטכנולוגיה, המכשירי סלולר הלא כשרים. ואנו כיהודים מאמינים בני מאמינים היינו צריכים להרגיש 'שהגיע למקום תפילין' ועלינו 'לצעוק בקול מר ליוצר נשמתנו', שיחוס וירחם על שארית הפליטה בארץ הקודש, ואולי לא מספיק הזדעזנו, לא מספיק הרגשנו את רוח הקדושה והטהרה אשר חורים נסדקו בה, לא מספיק הבנו את דברי גדולי ישראל על חומרת אותם מעשים, לא מספיק הרגשנו שאנחנו נלחמים על 'המקום תפילין שלנו', והקב"ה נותן לנו צרות קשות ואיומות כאלו, שנתעורר.

ואולי כל זה מפני עוון ה'בן אדם לחברו' אשר מתפשט בקרב מחננו, אשר כל ילד מרגיש את עצמו כראוי להעיר לשני על דרך ההנהגה של רבותיו, וכמו שאמר הגאון רבי חיים ישראל שפירא שליט"א בהלווית בתו ע"ה: 'נעשה מצוה לרדוף באכזריות כל מי שחושב לא כמוני וכו', והרי גדר יהודי אומרת המשנה (אבות ה, יט) 'כל מי שיש בידו שלושה דברים הללו, מתלמידיו של אברהם אבינו, וכו', עין טובה, ורוח נמוכה, ונפש שפלה. וכמו שאומר המדרש רבה (נשא, ח) 'ג' מתנות נתן הקב"ה לישראל, רחמנים, ביישנים, גומלי חסדים'.

זוכר אני לפני עשרות בשנים במסע הלוויתו של הגאון רבי יונה יוסף הכהן ארנטרוי זצ"ל, אמר מרן הרב שך זצ"ל בלוויה את הפסוק מפרשת השבוע 'אדם כי יקריב מכם' וביאר הספורנו: 'כי יקריב – מעצמכם בוידוי דברים והכנעה קודמת, וכבר אמרו חז"ל מכם ולא כולכם'. אמר מרן ראש הישיבה זצ"ל אדם צריך להביא מעצמו קרבן, ואת נפשו יקריב על משבח ד', וזה הזבח הרצוי לפני הבורא יתברך, שיעמוד האדם לפני הקב"ה בהכנעה, בלב נשבר, ורוח שבורה, כי באלה חפץ ד'. ואז זה קרבן ללא מום, שום מום לא יפריע לכזה קרבן לעלות לפני הבורא לנחת רוח, ואפילו יש לו מום גופני, הוא 'תמים במעשיו' ואז הוא קרבן שלם. ואז הרחיב על הקרבן הגדול שאנחנו מקריבים לפני ד' במסע לוויה זה.

ועתה שבכל מספר שעות אנו שומעים על אסון נורא נוסף, והנה כבר מהשעה עשר בלילה עת עלו הדברים של הרב בירנבוים, כבר התבשרנו על פטירתו של הבחור החשוב יניק וחכים, גבריאל ישראל גולדברג ז"ל, אשר מתאים לאותם הגדרות שנכתבו בכתבה שם, עמל בתורה וביראת שמים ללא הרף, ללא הבדל אמצע זמן, בין הזמנים, תמיד ישב בבית הכנסת ולמד, אם זה לבד, אם זה עם אברכים יקרים מהשכונה, שגילו את האוצר הגדל בשכונתם, ועמלו איתו שעות ארוכות בלימוד תורה, לא ארחיב על המידות הנאצלות של בחור זה, על היראת שמים האמיתית שלו, על הצנע לכת עם ד' אלוקיך.

מה עוד אנו זקוקים כדי להתעורר ולהבין ש'הגיע למקום תפילין'.

עלינו לשוב להיות יהודים!, רחמנים, ביישנים, גומלי חסדים, עמלים בתורת ד', ושומרים על כרם ישראל, ועל צורת ההתנהלות של אדם ירא שמים.

וידועים דברי רבנו מרן ר' ירוחם ממיר זצ"ל  שסוד עם ישראל הוא האחדות, האכפתיות מצרת השני, ולהתחזק בלשמור את עם ישראל כאחד.

ויהי רצון מלפני הבורא יתברך, שנזכה לראות בישועת הכלל והפרט, ויאמר ד' די לצרותינו, ונזכה לראות בביאת משיח צדקנו בב"א.