הפורים הראשון של משפחות נרצחי הטרור ללא יקיריהם

השמחה המסורתית על נסי פורים שנעשו בימי מרדכי ואסתר בשושן הבירה, נחוגה במשך הדורות כשהיא מהולה בטרדות הגלות וקשיי התקופה. נקודת האור, התקווה והאמונה שמתגלית בסיפור המגילה, נותנת צידה לדרך לכל ימי השגרה, צידה של עידוד ושמחה, חיזוק ונוחם.

גם ימים אלו אינם קלים. את מדינת ישראל שוטף גל טרור שסופו לא נראה באופק, ועשרות יהודים קדושים וטהורים קיפחו את חייהם על ידי מרצחים בני עוולה שלא שוקטים ולא נחים עד אשר יראו דם יהודים ניגר בחוצות ערים.

ובעוד אנחנו מסבים לסעודות החג, מן הראוי להפנות אלומת אור לעבר משפחות נפגעי גל הטרור הנוכחי, שלחלק גדול מהם, זה להם הפורים הראשון ללא יקיריהם. נתן מאיר, בעלה של דפנה הי"ד שנרצחה בפתח ביתה בעתניאל, סיפר בגילוי לב ברדיו "גלי ישראל" על הקשיים ועל ההתמודדות. "הלב מדמם. מצאנו תחפושת לדפנה אפילו במצבה הנוכחי", אמר.

עוד באתר:

כך זה נראה

צפו: משאית הגרר נכנסה למנהרה, הרכבים נמעכו

אבי יעקב

כל הפרטים

מנהלי הישיבות ייכנסו לכלא? מתווה חוק הגיוס החדש נחשף

שלום שטיין

תמונת "הניצחון"

חמאס שנתיים אחרי: 20,000 לוחמים, המון רקטות ומנהרות

אלי יעקובוביץ

משפט נתניהו נדחה

תיעוד מהאוויר: המחבלים החמושים מתפצלים ומחוסלים

קובי פינקלר

"רצינו להתחפש למשהו משפחתי. מצא חן בעינינו שמצאנו תחפושת לדפנה אפילו במצבה הנוכחי. מישהי איחלה לי אתמול שיהיה לנו פורים עצוב ושמח, כי אם הפורים הזה יהיה לנו רק שמח זה יהיה לא טוב, ואם יהיה רק עצוב, זה לא טוב. פורים הזה צריך להיות לנו גם עצוב וגם שמח כי עצוב לנו וכואב לנו. הלב מדמם, אין מה לומר. ומצד שני החיים ממשיכים ואנחנו נמשיך לשמוח ולצחוק ולחיות הכי טוב שנצליח. פשוט ביחד, תמיד הלב כואב ותמיד נצבט ותמיד חסר, ויחד עם זה ממשיכים, הולכים ביחד.".

מאיר הוסיף: "דפנה הכי אהבה את המסיבה של ליל פורים. מסיבת נשים בעתניאל שדפנה מאוד אהבה לככב שמה. קריאת מגילה בדרך כלל אני הייתי קורא לה בבית, אבל סעודת פורים תמיד היה משהו משותף בתוך הבית. מאוד אהבנו להוציא את ארגז התחפושות ולתת לילדים להתפרע עליו במשך ימים שלמים לפני פורים. בדרך כלל אני הייתי ה'משוגע' על השקעה בתחפושות, אבל דפנה מאוד נהנתה להתחפש בעצמה לכל מיני דברים ובזה היא גם השקיעה. לפעמים היא תפרה משהו או שיפצה איזה בגד כשי שהוא בדיוק יתאים".

עוד אמר מאיר: "אנחנו כן באיזושהי שגרת חיים שנכנסו אליה הרבה מאוד דברים חדשים. אנחנו מחפשים את חיינו ממש, זה כמו ללמוד ללכת מחדש. זה משהו אחר לגמרי שהוא לא דומה בכלום למה שהיה. אנחנו מקבלים המון המון עזרה כל הזמן כך שגם בזה אנחנו מאוד לא דומים למה שהיה לנו קודם. כולנו בסך הכל נמצאים באיזשהו מקום שמתקדם, שצועד קדימה. זה טוב. אני לא אוכל להיות אמא, אני לא אהיה אמא לעולם. החסר הזה תמיד יהיה. הילדים יגדלו יתומים ויחיו עם זה עד יומם האחרון. אין דרך לרכך את זה ולהקל על זה".