אחרי שבשבת הקודמת התחלנו את חומש ויקרא עם פירוט הקרבנות שמביאים למשכן ולמקדש, השבוע בפרשת 'צַו' אנו קוראים על דינים מקיפים הקשורים אליהם.
הפרשה נפתחת עם החיוב לדאוג לרכישת עצים על מנת להבעיר את אש התמיד שבוערת ללא הפסקה על גבי המזבח. הפרשה נקראת צו, מכיוון שהקב"ה מעביר למשה את ההנחיה ומשתמש במילים צו את בני ישראל. רש"י מבחין בין הטרמינולוגיה הנפוצה "דבר אל בני ישראל", "אמור לבני ישראל", לבין השימוש כאן בלשון "צו את בני ישראל" ומסביר, שבכל מקום שכתוב את המילה 'צו', יש אלמנט של זירוז.
לכאורה, הסיבה לפיה משה צריך לדרבן את העם דווקא ברכישת העצים לטובת המזבח, היא מכיוון שמדובר בהוצאה כספית. כשזה מגיע לכיס, כולנו הרי יודעים לדחות דברים...
עוד באתר:
הסבר זה מעלה שאלה: הרי בפרשות הקודמות קראנו על הוצאות כספיות הרבה יותר משמעותיות- החל מתרומות הזהב הכסף והנחושת לבניית המשכן, וכלה ברכישת הבהמות- היקרות הרבה יותר מכמה עצים. מדוע דווקא כאן נדרש משה לזרז את בני ישראל?
התשובה נעוצה בהבדל בין הוצאה פרטית להוצאה ציבורית: כשאדם נדרש להירתם לטובת מטרה קדוש, הוא עושה זאת בשמחה גם כשמדובר בהוצאה כספית. אולם במקרה של העצים, ההוצאה היתה מקופת הציבור. במקרה כזה האדם עלול לטעון שמכיוון שמדובר בכספי ציבור, יש להיזהר בהוצאת הכספים, ובשל העדפה של דברים דחופים יותר, עלולים לדחות את רכישת העצים.
לכן משה מזרז את בני ישראל ומבהיר שהדבר לא נתון לשיקול דעתם. בכל הקשור לציווי של הקב"ה האדם נדרש לקיים ובזריזות ללא שיקולים זרים.
שבת שלום ושושן פורים שמח!
• מעובד על פי שיחותיו של כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש
