שבועות של עבודה, ימים של קניות וסחיבות, שעות של ניקיונות וקרצוף – כל אלו מסתיימים ברגעים אלו או לפחות נכנסים לישורת אחרונה. אחרי שנבדוק כהלכה את הבית מחמץ, נשרוף אותו מחר בבוקר, או אז תפנה אווירת הלחץ והמתח את מקומה לאווירת חג וחירות שתתפש ככל שיתקרב ליל התקדש החג.
אלא שלא תמיד זה היה כך. לפני 55 שנים, ימי קום המדינה, נכנסו יושבי המדינה הצעירה לחג כשטרדה כבדה מעיקה על שמחתם. מחסור חמור באספקת מצות הורגש בשווקי ישראל. 'מיכלא דמהימנותא' (אוכל השכינה) שנמצא במרכזו של החג, נעדר מהמדפים, והמוני שלומי ישראל מצאו עצמם חוששים לבל יזכו לאכול מצות בחג הפסח.
עוד באתר:
שנה קודם לכן, מינה שר המסחר והתעשייה פנחס ספיר וועדה ציבורית שמטרתה הייתה לבדוק את המחסור שהתגלע כבר אז בשוק. הועדה מצאה כי הסיבות העיקריות למחסור במצות היו: האטה מכוונת של הייצור בשל אי קביעת מחיר המצות, עיכוב בהתחלת האפייה בגלל אי הסדרת האשראי לרכישת הקמח המיוחד וכן הימנעות הרבנות הראשית לאשר היתר לאפיית מצות במשמרת שלישית (משמרת לילה).
אך כמו במקרים רבים, הקמת הועדה לא הצליחה לשנות את המציאות, והמחסור הורגש במלוא עצמתו. ארגוני חלוקות הקמחא דפסחא סבלו ממחסור חמור עוד יותר, ושר הדתות דאז זרח ורהפטיג פנה אל שר המסחר והתעשייה בתלונה חריפה ודרש הקמת ועדת חקירה בנושא.
ועדת הבדיקה השנייה לנושא המחסור במצות מצאה כי אמנם המלצות הוועדה מהשנה הקודמת יושמו: מחיר המצות לצרכן נקבע בהסדר, והאשראי לקניית הקמח הוסדר גם הוא, אך שיווק המצות היה חופשי בה בעת שהמחיר היה בפיקוח. אי לכך לא היה ליצרנים כל מניע מסחרי לפעול בשווקים רחוקים או קשים וכך נוצר המחסור שהתבטא בעיקר ביישובים מרוחקים ובמרכזי עולים.
זאת ועוד: בשל אי תאום מכסות ייצור ושיווק בין היצרנים, חשש כל יצרן מהצטברות עודפים והשהה את אפיית המצות עד לקבלת כל ההזמנות ואילו הקמעונאים, מצדם נמנעו מרכישת המצות במועד מוקדם. צרכנים רבים הפנימו את הלקח מהמחסור במצות מהשנה הקודמת ואגרו מצות – עוד מעשה שתרם למחסור.
השתלשלות הסיפור המובאת כאן מארכיון המדינה חושפת כי המחסור במצות הביא לצורך להפעיל את מאפיות המצות גם בחול המועד ולשם כך נדרשה הסכמת הרבנות הראשית: הן לעצם האפייה בחול המועד והן להעסקת המשגיחים במאפיות. הבעיה הייתה חמורה במיוחד בירושלים "הרגישה במיוחד לבעיות דתיות" אך למרות הרגישות הדתית והעלות הגבוהה של העסקת עובדים ומשגיחי כשרות, אפו גם בירושלים מצות ביומיים הראשונים של חול המועד.
במקביל לדוח הוועדה על הסיבות למחסור במצות, נדרשו הנוגעים בדבר גם להציע דרכים למניעת מחסור במצות בשנים הבאות. הוועדה הציעה לתת אשראי ממשלתי להבטחת האפייה בקצב המתבקש, להגדיל את מכסות הקמת הרזרביות למצות פסח, לעכב אפיית מצות חמץ עד לאחר הפסח ועד שיאזלו עודפי מצות הפסח וזאת כדי למנוע הפסד כספי מהיצרנים, להקדים את תחילת אפיית המצות לחודש טבת ולעודד את הקמעונאים להזמנות מוקדמות של מצות. כמו כן המליצה הוועדה על עידוד הקמת קרטל של יצרני מצות שיבטיח איזון של ייצור המצות ושיווקן ויבטיח בכך שיווק אחיד לכל הקמעונאים בארץ ומניעת אגירת מצות בידי הצרכנים החוששים ממחסור.
ואכן, פעולות אלו הביאו בסופו של דבר לפתרון המחסור, ובשנת תשכ"ג אפשר היה להכריז באופן סופי כי השווקים מלאים במצות לרווחת המוני הקונים.
בחג בו מצוות 'והגדת לבנך' היא חלק מרכזי מענייניו, מעניין לגלות את ההתמודדות של דור ההורים שלנו ושל המדינה שהחלה לגבש את עצמאותה ואת אופיה, עם הביקוש הגבוה למצה שהריכוז היהודי הגדול ייצר. ובזמן שנקיים בהידור את מצוות האכילה, ניזכר בלחם העוני שאכלו אבותינו בדרכם אל השפע שזכינו כי ייפול בחלקינו.
בתמונה הראשונה: מכתבו של שר הדתות.
בתמונה השנייה: אפיית מצה שמורה, בית ישראל, ירושלים 1954 אוסף אייזנשטארק.
בתמונה השלישית: טקס שריפת חמץ, מאה שערים, ירושלים, 1959 אוסף אייזנשארק.
כולם, מתוך ארכיון המדינה ובאדיבותו
