מרן הגר"ע יוסף פסק: יש להימנע מלהגיש לחילוני אוכל

"איש אמו ואביו תיראו ואת שבתתי תשמרו" (יט, ג)

פירש רש"י: סמך שמירת שבת למורא אב, לומר: אף על פי שהזהרתיך על מורא אב, אם יאמר לך חלל את השבת אל תשמע לו, וכן בשאר כל המצוות. רש"י מדגיש לנו שדין זה שלא לשמוע בקול האב אם אומר הוא לעבור על צווי ה', נאמר בכל המצוות. אם אביו, למשל, מבקש ממנו לאכול חזיר או לא לשלוח את האם גם שם ישנה מצוה לא לשמוע לאבא. וקשה לכאורה אם דין זה אמור בשאר כל המצוות, מדוע רמזה זאת התורה דוקא כאן לגבי שמירת השבת?

הנה, ידועה ההלכה, שהעושה בשבת מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור. לפי זה יש לדון באופן שאדם נאלץ לעשות מלאכה בשבת מחמת שאחר כופה אותו לעשותה [באמצעות איום שיהרגהו וכדומה], האם מלאכתו תחשב מלאכה שאינה צריכה לגופה? פסק המהרי"ט (שרש קלז), שבמקרה כזה אין להחשיב את פעולתו כמלאכה שאינה צריכה לגופה. ממילא, כשאב אומר לבנו לעשות מלאכה בשבת, ניתן היה לומר שהרי הבן מצוה על יראתו, ונמצא שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה, ומתר לעשותה, כי מדאורייתא אינה נחשבת מלאכה. על זה מחדשת התורה שאפילו באופן כזה אל תשמע בקולו.

עוד באתר:

תקרית חריגה

עובד ב'תנ"כי' ננשך בצווארו ע"י נמר; מצבו אנוש

פנחס בן זיו

צפו

"גנב, גנב": השר זינק ועצר את החשוד

אבי יעקב

תיעוד מרגש

 ברכת כהנים בקונגרס: "אתה עוזר לעם ישראל"

אבי יעקב

דברים נחרצים

הגר"ד לנדו לאברך שקיבל צו גיוס: "לא ללכת בשום אופן"

אלי יעקובוביץ

החיד"א כתב לתרץ זאת באופן נוסף: שהרי קורה לפעמים שהאב אינו פושע כלל כשהוא אומר לבנו לחלל שבת. כיצד? באופן שהאב עצמו עדיין לא קיבל את השבת, והבן כבר קיבל. היה מקום, אפוא, לומר שדווקא בשאר כל המצוות, כגון שהאב אומר לו לאכל חזיר, כיון שהאב פושע, לא עושה מעשה עמך אין הבן מחויב לשמוע בקולו. אבל כאן, שבבקשתו לעשות מלאכה אין שום חסרון, שהרי אצלו עדיין לא שבת ומימלא כרגע אין הוא מצווה על שמירת שבת, ורק הבן הוא זה שקיבל על עצמו שבת, אולי כן מוטל על הבן לשמוע בקולו. באה התורה ומחדשת שאף על פי כן לא ישמע בקולו, כי אצלו כבר שבת.

•

"ולפני עור לא תתן מכשול" (יט, יד)

האם מותר להגיש אוכל לפני אדם שאינו רגיל לברך או שיש בזה איסור מפני שבכך הוא נכשל באיסור אכילה בלא ברכה?

לכאורה עיקר הדין של "לפני עור לא תתן מכשול", שהכוונה בזה, שאסור לתת לפני שום אדם מכשול שיעבור על אחת ממצות התורה, כגון לתת לו מאכל איסור וכיוצא בזה. בגמרא במסכת חולין (דף קז:) אמרו, שאסור להאכיל פת למי שאינו נוטל את ידיו לפני האוכל, מפני איסור לפני עור לא תתן מכשול. ונחלקו הפוסקים אם דין זה הוא אף במקום שספק אם יעשה איסור אם לאו, או שדוקא במקום שאין ספק שיעשה האיסור אז יש בזה משום נתינת מכשול.

מדברי מרן השלחן ערוך (או"ח סי`קס"ט סעיף ב), משמע שכל שאינו יודע בודאי שזה שהאורח יטול את ידיו, אין לתת לו פת לאכול, מפני חשש איסור לפני עור לא תתן מכשול. (אולם המגן אברהם דייק להיפך מדברי מרן, שדוקא אם ודאי יעשה המתכבד איסור, אז אסור להגיש לפניו פת). וכן כתב בבן איש חי (פרשת שמיני אות י), שאם נותן פת לבני ביתו, ויודע שאינם מברכים ואינם נוטלים ידיהם – הרי שהעוון תלוי בו. וכן אסור לתת לעני לאכול אם יודע שלא יברך על זה". ואם כן לכאורה הוא הדין לעניננו, במי שאינו רגיל לברך על האוכל, שיהיה אסור לתת לפניו כיבוד, מפני שמסתבר שלא יברך על האוכל, ונמצא שאנו מכשילים אותו באיסור אכילה בלא ברכה, ועל כל פנים יהיה בכך איסור במקום שבודאי אינו מברך על האוכל.

אולם בנדון שלנו יש שאלה של איסור תורה ממש, שהרי איסור לפני עור לא תתן מכשול הוא איסור מן התורה. ואף על פי שאכילה בלא ברכה, לדעת רוב הפוסקים אין איסורה אלא מדרבנן, מכל מקום מסתבר שגם בהכשלת אדם באיסור דרבנן יש את האיסור של לפני עור לא תתן מכשול מן התורה, שהרי בנתינת מכשול כפשוטו בפני עור, כגון מי שמניח אבן להכשיל את העור שיפול בהליכתו, בודאי שיש איסור תורה, ואם כן, בהכשלה באיסור דרבנן, שמביאתו לידי עונש בידי שמים, החמור יותר ממעידה ונפילה בעולם הזה, כל שכן שנחשב הדבר למכשול מן התורה, אף אם עיקר איסור אכילה בלא ברכה אינו מן התורה.

בשו"ת "תורת חסד" להגאון מלובלין האריך לדון בנדון זה, אם המכשיל את חבירו באיסור דרבנן עובר על איסור תורה של לפני עור, או שאינו אסור אלא מדרבנן, אבל מכל מקום עדיין יש כאן שאלה הנוגעת לאיסור תורה, ועל כן קשה מאד לסמוך על סברות בלתי מוכרחות להתיר נתינת כיבוד בפני מי שאינו מברך. ומעשה שהיה לפני למעלה מחמישים שנה, שנשאל בנדון שלנו הגאון בעל ספר חזון איש, והשיב לשואל (הוא הרב מגיד המישרים רבי שלום מרדכי הכהן שבדרון ז"ל), שלדעתו יש להתיר נתינת כיבוד בפני אורח שאינו מברך, וטעמו בזה, הואיל ואין האיסור בנתינת מכשול, אלא מחמת המכשול שיהיה בפועל לאותו שיכשל, ואם כן, הואיל ואם לא נגיש בפני האורח מאכל ומשקה בודאי הוא יפגע מכך, ועל ידי זה יכשל באיסור חמור של שנאת ישראל, שבודאי הוא חמור יותר מאיסור אכילה בלא ברכה, לפיכך יש להתיר להגיש כיבוד בפני יהודי באופן זה.

אולם הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך ז"ל, בספרו שו"ת מנחת שלמה (ח"א), לא כתב להקל בזה, אלא דוקא בנדון שהאורח היה תומך תורה גדול, וגם יש חשש חילול ה', שיאמרו שהדתיים אינם מתנהגים בדרך ארץ, וטעמו שהואיל וכל האיסור של הנותן לו לאכול הוא רק עבירה של נתינת מכשול, וכיון שאם לא יתן לו לאכול הרי יכשל האורח באיסור יותר גדול, נמצא דליכא כלל שום עבירה, כיון דליכא הכא שום נתינת מכשול, אלא אדרבה יש כאן הצלה ממכשול גדול מאד ע"י זה שהחליף אותו בקום ועשה במכשול יותר קטן" אבל בלא דוחק גדול כזה לא כתב להתיר.

הלכה למעשה, פסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, כי נכון להמנע מלהגיע בכלל למצבים כגון אלו, ואם אירע שהגיע אורח שאינו שומר תורה ואינו מברך, ויש חשש חילול ה' אם לא יגישו לפניו כיבוד, אז נכון מאד לבקש ממנו בדרך ארץ גדולה שיברך על מה שאוכל, ואם אי אפשר לבקשו לברך, או שקרוב לודאי שהוא יסרב, אז יש מקום בדוחק גדול להתיר להגיש לפניו כיבוד. ועל כל פנים כאמור, לדעת החזון איש יש להקל בנדון זה.