"זה היה בשנת 82', במבצע שלום הגליל. בשמונת החודשים הראשונים של המלחמה שירתתי בשריון בקו הראשון. אין כמעט דבר רע שלא קרה לחברים שלי. מסביבי נפצעו, נהרגו, נשרפו לי מול העיניים". במילים אלו נפתח טורו של אבי כץ מייסד קופיקס, שפורסם ב'ידיעות' לקראת יום הזיכרון.
"הייתי ילד חרדי יתום מאב, שהתגייס לצבא. אחרי שמונה חודשים יצאתי הביתה לבני־ברק לחופשה, לבקר חבר שנפצע קשה ושכב אז בבית חולים ולנסוע ללוויה של חבר שנפל. בתחנה שליד ביתנו בפינת הרחובות חזון אי"ש ורבי עקיבא חיכיתי לאוטובוס כדי לנסוע ללוויה, אחרי שביקרתי אצל אמי האלמנה.
"תחנת האוטובוס, שקיימת עד היום, הייתה ליד בית אמי וגם ליד הבית שבו מתגורר עד היום הרב אהרן שטיינמן שיחיה, מנהיג הציבור הליטאי, שכבר אז היה ראש ישיבה בישיבת פוניבז'. עמדתי בתחנה. התחושה הייתה קשה, הלב כבד – בין ביקור אצל פצוע ללוויה, ובדרך לחזית, והיה קשה להיפרד מאמא. אני מניח שארשת פניי הביעה את מה שהרגשתי.
עוד באתר:
"פתאום יצאה מהבית הרבנית תמר שטיינמן ז"ל, אשתו של הרב שטיינמן. הכרנו היטב. היא הייתה חברה של אמי המנוחה, שאותה לא נטשה גם ברגעים הקשים של אלמנותה. גם כאשר התפרסם בעלה. אישה נמוכת קומה, מאירת פנים. היא ניגשה אליי ועיניה אורו: 'אבי'לה, מה נשמע?' לא הסתרתי את העצב הגדול שהייתי שרוי בו. סיפרתי לה מאין באתי ולאן אני הולך.
כאן מתאר כץ את הרגעים הבלתי נשכחים, בהם הרבנית ניחמה ועודדה אותו בחום. "'הכל יהיה בסדר אבי'לה, אתה תראה, הכל יהיה בסדר. אם ירצה השם, תחזור בשלום'. לא היה לה חשוב שום דבר. לא גובהי והמראה המוזר שלי במדים, לא מעמדה כרבנית שכבר הייתה ידועה בעיר ובציבור החרדי. היא ראתה חייל יהודי כאוב. אחרי שנפרדנו יצאתי ללוויה, ומשם חזרתי ללבנון לשישה חודשים נוספים בקו הראשון. הבטחה שלה שיהיה בסדר הלכו איתי שישה חודשים, עד שחזרתי הביתה מלבנון".
כץ מספר כי לאחר פטירת הרבנית, הוא הגיע לנחם את מרן הגראיל ו"לפני שקמתי ללכת, מי שהגיע איתי סיפר את הסיפור לרב שטיינמן. הרב הקשיש פרץ בבכי ולא נרגע דקות ארוכות".
