"למה אתם כל כך מצומצמים? זו לא היהדות האמתית!"

המצוות מהוות מעצור בפני רצונות לא מרוסנים • אך דווקא על ידי כך הן מאפשרות לנו להרגיש משוחררים לרצונות הפנימיים והמהותיים יותר שלנו • הסכר מגביל את החופש שלו, אך מנווט אותו למקום יותר מועיל ולא מזיק

יוסי צלניקר

כ"א באייר תשע"ו, 29/05/16 12:20

א+

א-

"אתה בטח חוזר בתשובה, או משהו כזה, כן?".

את השאלה הזו שאלה אישה מבוגרת ומלומדת, בסוף הרצאה שמסרתי.

כאן הגיע תורי לתמוה, זה היה בפעם הראשונה שהרציתי בפני קהל שאינם שומרי מצוות. 'מה, חרדי באמת אמור להישמע ולהיראות כמו שמשווקים אותו לציבור הכללי? כמה שהדימוי הפוך מהמציאות! מדהים!'

"כן, ממש מלידה" עניתי, היא הופתעה… ואז זה הגיע:

"למה אתם כל כך מצומצמים? הכל זה עשה ולא תעשה? מגבילים את החופש! זו לא היהדות האמתית!"

טוב, היות ואינני מאמין בוויכוח לשם ויכוח, בו אין מטרת השאלה, לברר באמת, אלא לפרוק רגש, להרגיש צודק, (ואני לא מאלה שיספרו 'איך הכנסתי לה בשיניים…'), לכן, עניתי באמפתיה, ולא החזרתי התקפה. אני מבין שהיא פשוט אומרת מה שראתה ושמעה על היהדות בכלל ועל החרדים בפרט. אני גם מבין שהתקפה חוזרת, לא בהכרח תשכנע. ניהלתי אתה שיחה רגועה במטרה להבין מהי כן היהדות האמתית…

"בואי נראה מה חז"ל מספרים לנו, הרי אנו מסכימים שחז"ל ודאי משקפים יהדות אמתית, והנה הם אומרים דבר מדהים, מבט הפוך: " והמכתב מכתב א-לוהים הוא חרות על הלוחות, אל תקרי חרות אלא חירות, אין לך בן חורין אלא ההוגה בתורה!". דווקא העוסק בתורה, הוא הוא בעל החרות. איך יתכן? הרי הוא אסור בכבלי עשה ולא תעשה? 'מגבילים לו את החופש'!?

אך כשנתבונן נבין יותר: התורה משחררת מכבלי הנטיות האנוכיות שלנו. כאשר יהודי מקיים אלפי אלפי פעמים בחייו, מצוות עשה חברתיות, ה'מגבילות את החופש', כמו גמילות חסדים, צדקה, אהבת האחר, או מצוות לא תעשה, ה'מגבילות את החופש', כמו לא לנקום ולנטור, לא לדבר לשון הרע, פשוט, לא לתת חופש לרגשות שליליים, כאשר יהודי מקיים מצוות השומרות על המסגרת המשפחתית דווקא בכך שהן 'מגבילות את החופש', הוא מתרגל ומפנים את המסר 'אל תהיה אנוכי! היה מוסרי!'.

נכון, המצוות מגבילות את החופש הפרוע! את החופש החומרי האנוכי הן מגבילות, ודווקא הגבלה זו יוצרת חופש – יכולת לבחור ולנהוג על פי המוסר!

אדם מטבעו, בדרך כלל, נוטה לחומריות – הרבה אנוכיות. מכאן גם קלה הדרך לא להרגיש אושר! כי אצלו המדד להצלחה הוא יותר השוואתי, 'מה אני לעומת חברי', 'מה מעמדי', 'מה השגתי ונהניתי', וכדומה. כאשר יהודי משקיע הרבה בלימוד התורה, תפילה ומצוות, הוא מפתח בקרבו את המקום הרוחני, הפחות אנוכי, פחות השוואתי, כי יותר טוב לו מתוך עצמו! מובן שאין להכליל, אך ההשפעה של התורה בכיוון זה ברורה. הוא יותר משוחרר מהכבלים המונעים את אושרו!

אז נכון, המצוות מהוות מעצור בפני רצונות לא מרוסנים. אך דווקא על ידי כך, הן מאפשרות לנו להרגיש משוחררים לרצונות הפנימיים והמהותיים יותר שלנו! להיות יותר מאושרים. כמו נהר, שהציבו בפניו סכרים, כדי לנווטו לכיוון הרצוי. הסכר מגביל את החופש שלו, אך מנווט אותו למקום יותר מועיל ולא מזיק. זה ממש כך!