אני מתגעגעת: לאן נעלמו הקבצנים עם השיטות הישנות?

"הכותל הפך למאבק הרפורמים, הקונצנזוס סביבו נעלם, קבוצות הזויות נוגסות בו ומחללות את הקודש, אפילו שוק מחנה יהודה שהיה פשוט שוק, הפך למרכז בילוי ופנאי, כשהעגבנייה והמלפפון מזמן כבר לא אישיו" • אתי קצבורג מתגעגעת לירושלים שהייתה ונעלמה

יעקב גרודקה

כ"ח באייר תשע"ו, 05/06/16 10:38

א+

א-

הר הבית View of the Dome of the Rock in Jerusalem's Old City, on April 25, 2016. Photo by Yonatan Sindel/Flash90 *** Local Caption *** ??????? ???? ?????? ?? ????

כמו ילדה קטנה מתלהבת, מתרגשת, אוהבת מכל הלב, כך אני וירושלים. זהו רומן שמתמשך כבר שנים רבות והוא קיים בכל תנאי ומזג אוויר, בכל מצב ובכל עת.

העיר המיוחדת הזו – אחראית על עיצוב האישיות שלי והיא גילתה לי סודות כמוסים שלא ידעתי כי חבויים בי, כמו נטייה להתרגשות שמאן דהוא מתכנן על ידי סיור בין החומות או רגשות כמיהה עזה ליופי האצילי הזה שלא נס לחו, לכל אבן ושיח.

זיכרונות ילדות צרובים בי כמו פסיפס ססגוני מלא ריחות, צבעים, מראות, כך זוכרת אני את הצמיד המיוחד שאבא קנה לי אצל רוכל ערבי בשער שכם, סטייל גרוזיני קווקזי ירדני ואני הייתי המאושרת שבאדם.

זוכרת סיורים קסומים בלב הרובע המוסלמי, פיקניק משפחתי פסטורלי בטיילת ארמון הנציב ותפילות מרגשות בקבר שמעון הצדיק.

היום המצב הביטחוני מאיים, מלחיץ משהו, רגשי החברות נעלמו ואינם ופתאום יש חשש עוין מכל בן 16 חמוש במברג או מקדחה או בנות 13 עם רעלות חוזרות מבית הספר. היום טעות של הwaze עלולה לגבות חיים.

ירושלים 2016

היום כתושבת הפריפריה, חזרה אל מחוזות ילדותי – זוהי חוויה מעניינת ולפעמים קשה, ירושלים הפכה למעוז תרבות וסמל הקידמה, מרכזי תרבות חדישים, מערכות כבישים מהירות ומסעפות, רכבת קלה שחוצה את העיר מקצה לקצה וכל פינה הפכה ליעד נחשק, חסרה לי האותנטיות שאפיינה את העיר הזו.

הכותל הפך למושא מאבק הרפורמים, הקונצנזוס סביבו נעלם, קבוצות הזויות נוגסות בו ומחללות את הקודש.

אפילו שוק מחנה יהודה שהיה פשוט שוק, הפך למרכז בילוי ופנאי, כשהעגבנייה והמלפפון מזמן כבר לא אישיו.

'מחנה שנלר' המיתולוגי, אותו בסיס שנקשרו אודותיו שמועות ירושלמיות עקשניות – הפך לביצת זהב נדל"נית.

וגאולה הפכה למרכז הפיצות העולמי (אם תתעקשו עדיין 'כהן חמוצים' חי והקבצנית עם עגלת השוק), אפילו הקבצנים ברחוב הזה עזבו את השיטות הישנות וכבר מקבלים כרטיסי אשראי.

נכון, אני מודה, זיכרון משה עדיין מפוצץ, ל'אביחיל' הלחמניות הכי טובות והפרסים ממשיכים לשלוט בכל החנויות שכוללות 100,000 פרטי לבוש ומעלה או נעליים.

הקירות עדיין צועקות גיוועלד ומאיימות לקרוס מעומס דף, ושלטי ואנשי טוהר המחנה לא שוקטים על שמריהם.

אך חסרים דמויות ההוד, האנשים הפשוטים שאפיינו את העיר, הזקנות שמילאו את הסמטאות בניחוח 'גפילטע פיש' עסיסי.

זוכרת אותנו מטיילים במקל ובתרמיל שעות, חורשים את העיר, תרים אותה ברגלינו, לוחשים אליה בשפתינו, מגלים עוד מעיין חבוי, עוד מבנה מסתורי עתיק, מגלים את ירושלים.

היום, אדריכלים בעלי שם, אילי הון ופוליטיקאים, הפכו את העיר לפנינת תיירות, לסמל הטכנולוגיה והמודרניזציה ואני כירושלמית גאה – חשה איך נסדקת גאוותי, איך חמסו לי זרים את הטוהר והתמימות, איך עשו בעיר כרצונם והפכו את עירי שלי לתאומת הערים באירופה. איך הצלילים הנוגים של העיר כבר לא רלוונטיים, לא שייכים.

איך מעיר בירה היא נהפכה לעיר בירה, אלכוהול ותרבות זרים – ואיך אני עוזבת אותה בליבי עם דמעות של כאב, תסכול וגעגוע למשהו טמיר ונעלם ולנצח נשגב מבינתי.

יום ירושלים האישי שלי.