המאבק המתוקשר של חכמי לב לא שווה את התועלת שבו

המאבק הכלכלי

המאבק המרכזי כרגע הוא כספי, הישיבה מבקשת הקצאה ותקצוב של מבנה ציבורי בירושלים. אילו היה לחכמי לב מימון לרכישת מבנה פרטי – המאבק הגדול לא היה מתחיל.

אבל ברגע שהישיבה זקוקה למשאבי ציבור, היא למעשה זקוקה לאישור נציגי הציבור. ובירושלים, כוחם של נציגי הציבור החרדי הינו חזק במיוחד ולכן הם הצליחו לדחות כמה וכמה ניסיונות להקצאת מיקום.

במצב כזה יש שתי אפשרויות:
1. לנסות להסתדר איתם ולשלם על כך בויתורים מסויימים.
2. להיאבק בהם ולהכריע אותם.

אם הישיבה מבקשת לפנות לציבור מצביעי דגל התורה בירושלים – סביר להניח שמאבק מול הנציגים – הוא פגיעה עצמית. ואולי היה נכון לבחור בויתורים מסויימים.

אבל הרב בצלאל כהן בחר במאבק, ולכן נוכחנו בשנתיים האחרונות במאבק חזיתי על משאבי ציבור – חכמי לב מכאן ויצחק פנדרוס מכאן – מי ינצח?

מבחינת תקציב – בצלאל כהן ניצח וסוף סוף התקבל התקציב, אבל עדיין צריך מיקום, וכאן אנחנו מגיעים למישור השני. הוא המישור האידיאולוגי.

המאבק האידיאולוגי

מבחינה אידיאולוגית המיינסטרים החרדי הוא ציבור מנוצח, ואין לו יכולת לנהל מלחמה אידיאולוגית פנימית נגד שום דבר, ולשם השוואה: המלחמה על חיבור לאינטרנט נמשכת מאז ימי הולדת האינטרנט ועד היום, שלא כמו המאבק בטלוויזיה וגיוס בנות שהוכרעו בצורה ברורה מיידית.

האופציה להיאבק ולנצח נמצאת רק באזורים של עמדות שליטה, כמו קבלת ילדים למוסדות או ברמת נציגי ציבור בעירייה והממשלה.

כך, שכל עוד אין נזקקים לעמדות שליטה חרדיות – אין שום בעיה לעשות שום דבר, במקרה הכי גרוע – יתנגדו לזה דרך העיתון. וכמה חוליגנים ירססו ספריי או יבואו להפגין פעם בחצי שנה.

הבעיה

אבל כלי המלחמה שבצלאל נטל עמו במאבק הם הנציגים החילונים וכלי התקשורת החילונים. ובכך מיצב את עצמו בצורה חד משמעית כמי שפועל מחוץ למגזר – נגדו.

(בדומה לשמאל הישראלי, שכלי המאבק שלו הינן ממשלות זרות ובכך מיצבו את עצמם כאוייבי העם), ולכן, על אף שכבר זכה בתקציב, המאבק הוא כבר לא מול נציגים טכניים בעירייה, אלא מול רבני שכונות שמוקיעים אותו ומתנגדים להצבת הישיבה בשכונתם, ברמות, ברמת אשכול וכעת ברמת שלמה.

היפרדות?

הוקעה כזו דוחה את הסיכוי של הישיבה להיות אלטרנטיבה, והיא הופכת להיות דרך נפרדת. הבעיה היא שזו כבר לא רק התנגדות לישיבת חכמי לב, אלא התנגדות לדרך כולה של "תורה עם דרך ארץ", ולכן בשורה התחתונה, אני מסופק אם המאבק המתוקשר שווה את התועלת שבו.

כי אמנם אני בעד דרך חרדית נוספת, ולכן כתבתי את המניפסט של "החרדים התורניים", אבל באופן כזה, צריך קודם לגייס את הציבור, שזו תהיה תנועה ציבורית-רבנית, כרגע המאבק הוא פרסונלי, בצלאל כהן בחזית, וכל השאר מטקבקים ומעודדים מאחור. יודעים שהוא נלחם עבורם. אבל לא מוכנים לעמוד יד ביד.

ואולי המאבק המתוקשר היא דרך נכונה לגייס ציבור, ואם כן, צריך לנצל את המומנטום.