פרשת בלק מספרת על מעמד סוריאליסטי לכאורה. בלעם, מלך רשע במיוחד שניסה להילחם בעם ישראל בכל דרך, גם בדרכים מקוריות ונלוזות במיוחד. הוא מבין שלעם הזה יש כוח מיסטי, לא פיזי, שמגן עליו ולכן הוא מנסה לתקוף את זה משם (ספויילר, בפרשה הבאה, הוא גם מצליח, ובדיוק בנקודה שעולה כאן מיד..)
הוא מביא איתו רב-מג מקצועי, קוסם, מכשף, מדיום, קראו לזה איך שאתם רוצים – שכוחו בפיו. והוא מצטווה לתפוס עמדה אסטרטגית נוחה ולקלל את עם ישראל בקללות יסבו לו נזק משמעותי. אנחנו יודעים שלמילה יש כוח, ואם מנסכים בה כוחות רוחניים (ויש כאלה גם לצד טומאה, לא רק לקדושה) זה יכול לציור נזק משמעותי. מה גם שבלק מביא עימו קבלות והוכחות, ובלעם מרוצה – סופסוף העם השנוא והמוזר יכחד ולא יהיה לו זכר.
רק הקדוש ברוך נותן את כח הנבואה
עוד באתר:
רק שהתכנית משתבשת, כי בלק, שנעזר בכוחות נבואה נתקל במי שנותן את הנבואה למי שמסוגל לכך וראוי לכך – הקב"ה. וממנו שומע בלק כי הוא יעשה מה שאומרים לו, ובמקום לקלל, הוא יברך.
ואכן מפיו של בלק יוצאות ברכות מופלאות, על כוחו וחוסנו של העם היהודי, על תחילתו (האבות) ועל אחריתו (ימות המשיח) וכל מה שבדרך. בלק גם מציין עובדות מעניינות בדרך כמו זו:
"מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל"
עם ישראל שוכן לשבטיו
ועוד לפני זה כתוב בפרשה כי "וירא את ישראל שוכן לשבטיו", ובעקבות זאת "ותהי עליו רוח אלוקים".
מה ראה בלעם שגרם לאותה השראה של "רוח אלוקים" עליו? מפרש רש"י, שהוא ראה שני דברים: א) "ראה כל שבט ושבט שוכן לעצמו ואינן מעורבין". ב) "ראה שאין פתחיהם מכוונין זה כנגד זה, שלא יציץ לתוך אוהל חברו".
כלומר, בלק לא התרשם ככל הנראה מהסדר המופתי בו חנו בני ישראל, כנראה גם לא מהקשר הצופי באוהלים או מהפוייקה שהעמידו. בלק ראה משהו מרשים שהפעים את רוחו. האוהלים היו מסודרים כך שכל שבט ושבט שכן לעצמו באופן מוגדר וברור. יתרה מזו, האוהלים עצמם היו מסודרים ככה שאי אפשר היה להציץ אחד לפתחו של השני ולראות כמה עצבנית השכנה הבוקר והאם הילד של השכנים שוב שבר ואזה. כל פתח הופנה לעבר אחר, וכל אחד חי את חייו לעצמו, בצניעות ובפרטיות.
מה מיוחד בעם ישראל? הצניעות!
תורת החסידות מביאה לנו את עומק העניין וכמה שהוא רלוונטי לדור הזה!
בעידן שבו, אנשים מצד אחד לא חיים באוהלים, במעברות אלא במגדלים רבי קומות, בגורדי שחקים מופרכים ובבתים צמודי קרקע, 9 דונם לכל צד, והקרבה האנושית הולכת ופוחתת – המציצנות מגיעה לשיאים חדשים.
זהו דור בו אנשים מוכנים להיחשף בכל מחיר, העיקר שיהיו "מפורסמים" וזה לא משנה אם נכנסים להם לבית, למטבח, לחדר השינה או לחדר הלידה. הפרטיות הפכה לערך נשכח ונזנח.
ברשתות החברתיות כולם מעלים תמונות בכל פוזיציה, מכל מקום ובכל מזג אוויר, ודרגת חשיפה, העיקר שייתנו להם "לייק". בלוגים אישיים, ציוצי טוייטר, תמונות באינסטגרם- הדור הולך וחושף.
ומצד שני, יש מי שיצרוך את המידע הזה. מה יותר מסקרן, בית "האח הגדול", או סרט על הסוואנה האפריקאית? הרייטינג מדבר בעד עצמו..
והנה בא בלק ומזכיר לנו מה מיוחד בעם הזה באמת.
הצניעות. היכולת לשמור מידע פרטי ואינטימי לעצמי. זה מתחיל מבפנים ונגמר גם בחוץ. במראה החיצוני, ברכוש, בסביבה, ובהלך הרוח הכללי.
כתוב בגמרא שלעם ישראל יש שלוש תכונות שמייחדות אותם: "רחמנים, ביישנים, וגומלי חסדים". יתכן מאוד שיש קשר פנימי הדוק בין השלושה, אך ככל שנראה בדור הזה, דור "עיקבתא דמשיחא" שמצד אחד- גס ומחוספס כמו עקב של אדם שהלך 40 שנה יחף במדבר, מצד שני- דור שעליו עומדים כל הדורות הקודמים ומצד שלישי- דור של עקבי משיח- ביישנות אינה בנמצא.
לכן באה פרשת בלק לתזכר: צניעות מתחילה בפנימיות. אם עמוד השדרה חזק מספיק והעולם הפנימי שלנו מלא בתוכן יהודי אמיתי – אין צורך ב"שופוני". אם אנחנו מלאים בבית – אין מה לחפש בחוץ. מחיאות כפים וירטואליות לא יחפו על חלל פנימי ריקני וגדול.
התרופה אגב, לחוליים אלו נמצא בתורת החסידות שנקראת – פנימיות התורה ונותנת לנו, מעבר לפרשנות המעניינת על טקסטים עתיקים, גם פתרונות מהותיים לעניינים שעל סדר היום ובעיקר- משמעות לחיינו.
מבוסס על שיחה של הרבי מגליון שיחת השבוע.
