"איזה באסה, תראה, הכל סגור, מה הולך כאן?"
אנחנו עומדים בפתח מתחם 'התחנה' המשקיף על חוף הדולפינריום בתל אביב. הוא: גבר חילוני שהחנה לפני רגע את רכבו ההדור, בדרכו לעוד ערב בילוי עם בת זוגתו. אני: איש בכפכפים, מכחכח בגרון שמליחות הים מאיצה את התייבשותו, חמוש בעט ונייר ובמצלמת טלפון בלתי איכותית.
"תראה", אני אומר לו בזהירות, "היום הכל סגור בגלל תשעה באב". הוא נועץ בי מבט ממושך, במהלכו נראה כי מיהר לבצע את ההפרדה הרגשית המתבקשת מהזדהות עם חבר לצרה שנתקל בשער סגור, לבין האיש מהעולם האחר, זה שמגיע מהעולם שכנגד.
עוד באתר:
• • •
אנחנו יוצאים למסע בעיר העברית הראשונה בליל תשעה באב, ונראה שהעיר אותה רבים מכנים מדינה בפני עצמה – אות לניתוקה התרבותי, לייחודה ההטרוגני, ולשוני תושביה – מצליחה להמציא לעצמה חורבן בפני עצמו. זהו סיפור על חורבן עיר שהייתה התחנה הראשונה בישראל לאלפים שכמהו לחונן את עפר הארץ, על בתי כנסיות שוקקים, ועל שכונות מסורתיות – שהפכו כולן לעולם שומם וקר, מנותק מכל זיק יהדות.
חשוב לציין: באופן פומבי, תל אביב מכבדת את יום תשעה באב. מקומות רבים בעיר מקיימים בחודשי הקיץ אירועים מוזיקליים המוניים מדי סוף שבוע, אלו היו מושבתים אמש כליל. כך למשל קונצרט פתוח במשכן לאמניות הבמה, פסטיבל לילות יפו, מוזיקת עולם בתחנה, ועוד.
גם חנויות רבות בעיר סוגרות את שעריהן בליל תשעה באב. תנועה די נכבדה מהעיר מוסטת לכיוון יפו, אחד המקומות שמושכים אליהם את התל אביבים שאינם מסוגלים להעביר ערב ללא בילוי בחוצותיה. אך כפי שתראו בתיעוד שבפניכם, פגשנו גם לא מעט בתי אוכל פתוחים לרווחה ועמוסים לעייפה.
• • •
חצות ליל נוגה בסמטאות נווה צדק. אלפי תושביה החדשים של השכונה, לא ממש מצליחים לגרש את האווירה המיוחדת והפסטורלית של הרחובות הקטנים, הקרויים על שם גדולי יהדות המזרח, שעוליה קבעו בה את מושבם, ואחרוני ילדיהם נאחזים בה בשארית כוחותיהם.
קול נקישת זגוגיות הכוסות וצלצולי הסכו"ם משתפכים ממסעדות הפאר, ומתמזגים בצללי מנורות רחוב באות בימים. מנגינות נוגות ומרגשות מובילות אותנו נסערים בין הרחובות הקטנים, מנהלים מרדף ממושך אחריהם, בתהייה האם את קול חלומנו הנוסטלגי שמענו, או שמא אמת יש בצלילים.
הדי השירה עודם מהדהדים בנו, והנה אנחנו ניצבים בפתח בית כנסת ליוצאי קהילת עדן. על מדרגות ביהכנ"ס יושבים ומבכים מרה את חורבן בית המקדש עשרות יהודים, ובמקביל, עשרות נשים מצטרפות אליהם חרישית מהספסלים שמעבר לכביש.
אלו רק חלק מנקודות האידישקייט הבודדות שהצלחנו ללקוט במסענו לעיר העברית הראשונה.
ניסינו להבין מדוע קוראים המקומיים את סיפור חנה ושבעת בניה בערבית, ביקשנו לשוחח עם היהודי האיראני האחרון שנותר לשמור על בית הכנסת השומם והחרב של קהילתו, חיפשנו את הזווית היהודית של אהוד ברק, ובעיקר, חיכינו לרגע בו נעלה אל הרכב אל ישראל האחרת, הנמצאת אך במרחק דקות ספורות, זו שלא צריך להפוך את אבניה ולאמץ את רגליך, בכדי למצוא בה לחלוחית של דמעה על חורבן בתי המקדש.
