לא מצליחים להתגבר על הכעס? תקראו את הכתבה הזו

אנשים רבים סובלים מהכעס. הם חשים רע עם עצמם, על כך שאין להם שליטה. גם הסביבה שלהם מתקשה עם זה. הכעס פוגע בקשרים החברתיים, בזוגיות, באווירה בבית ובחינוך. אנשים סביב הכעסן, הרבה פעמים סובלים מאוד.

גם במבט של התורה, הכעס הוא חמור מאוד. הרבה מאמרי חז"ל חריפים יש, בגנות הכעס. כהמשך לקו זה, אנו מוצאים את גישת הרמב"ם שצריך ללכת במיצוע, אך לגבי מידת הכעס, עלינו לברוח לקיצוניות, ולא להסתפק במיצוע. המעניין הוא, שישנה מידה נוספת, שם אומר הרמב"ם שעלינו לברוח לקצה – הגאווה.

מדוע שונות מידות אלו מכל המידות? האם יש משותף ביניהן?

בהמשך נראה שאין זה מקרה, שבשתי מידות אלו דווקא צריך ללכת לקיצוניות, היות ויש קשר סמביוטי – תלות הדדית, בין תכונות אלה.

הנזק שבכעס

הכעס יכול לגרום לדיכאון. הרבה מהאנשים שפגשתי שסבלו מדיכאון, חלק ניכר מהדיכאון, נגרם מכעס. פעם פגשתי אדם שהקפיד כל כך על התנהגות 'לא מתאימה' – לדעתו, של בני אדם, עד שהיה נוהג הפוך מהנימוס המוקפד שדרש מאחרים… למשל, אם השכן השאיר שקית אשפה ליד דלת ביתו בחדר המדרגות, הוא פשוט תלה שלט ליד הדלת "נא לא להניח כאן זבל"…

אין ספק שאדם שחי עם כללי התנהגות נוקשים המצופים מעצמו או מהחברה, יובל למצב רוח מדוכדך, שבקלות יכול להגיע לכדי דיכאון. הוא פשוט ניצב חסר אונים מול עולם 'לא מתחשב, הרומס ברגל גסה, כל חובה…'. חוסר אונים זה, מוביל בקלות לדכדוך, ואפילו דיכאון רציני.

צורות הכעס

ישנן שתי צורות של כעס. יש כעס ותוקפנות, שמופנית כלפי הסביבה, כלפי חוץ.  – מאפיין יותר גברים מנשים, אך כמובן, לא רק. ויש כעס ותוקפנות, המופנית פנימה, לתוכי. אדם זה מרצה את הסביבה, וסופג תסכול ורגשות אשמה בפנים. זה מאפיין יותר נשים, אך כמובן, לא רק.

בעבר, רווחה טענתו של פרויד, ואף כיום יש הסבורים כך, שתוקפנות פנימית, גורמת לדיכאון, ועדיף להוציא את הכעס כלפי חוץ, אפילו כלפי הסביבה. העניין הוא שכיום, מחקרים מראים שככל שאדם מוציא את הכעס כלפי חוץ, אפילו אם מרגיש רוגע לטווח הקצר, הרי שלטווח הארוך, הוא מתרגל לתכונה זו של הכעס, והופך ליותר ויותר כעסן (מה שיוביל יותר לדיכאון). מחקרים אלו, מתיישרים בהחלט עם גישת התורה השוללת כמעט כל ביטוי כעס אמתי (ליוצאים מהכלל, ראה ה' דעות פ"ב).

גם ההשפעה השלילית על החינוך, ברורה, כי אדם שכועס הרבה, אין ספק שילדיו יקנו את הלך מחשבתו, את מבטו השלילי על החיים, רבים הסיכויים, שהם ימשיכו בדרכו בחייהם. יתר על כן, הכועס משרה בסביבתו תחושה של שלילת האישיות של הסובבים אותו, והילדים הם הכי פגיעים בנקודה זו, כיון שאנו מאמינים הכי הרבה להורים שלנו. ואם אנו נבקר את ילדינו, ונכעס עליהם הרבה, אין ספק שזה יפחית מערכם העצמי, ובהמשך חייהם, הם יתקשו להתמודד עם אתגרי החיים.

גורמי הכעס

אז מה הם גורמי הכעס? וכיצד להתגבר על הכעס?

סיבה מרכזית לכעס, היא התחושה של האדם שהוא חסר אונים. כאשר אנו מרגישים חסרי אונים, אנו מנסים להחזיר את השליטה לידינו. תחושת חוסר האונים היא אחת התחושות הקשות שיש לנו. לכל אדם חשובה השליטה בחייו, זה נותן לו תחושת ביטחון ורוגע.

אחת הדרכים לנסות להחזיר שליטה, היא ביטוי כעס. כאשר האדם מרגיש חוסר שליטה, הוא מגיב בכעס, שמרתיע את הסובבים (ולפעמים, בכעס מופנם, מרתיע גם את עצמו), שאולי יתנו לו את ה'מקום  הנכון' לדעתו. למשל, אדם הרואה שילדו לא נהג כשורה, הוא יביע כעס כלפיו, ועל ידי כך, הוא מקווה שהילד יתיישר לפי רצונו, במילים אחרות – להחזיר את השליטה לידיו.

פעם ישבתי עם זוג שהבעל היה מגיב  לפעמים בחוסר שליטה, על קשיים בחייו.

למשל, פעם אחת, כאשר התייאש מכל שינוי חיובי בזוגיות, הוא פשוט קנה כרטיס טיסה לאיזו עיר באירופה, לצד אחד… אגב, יש בסיפור הזה משהו מדהים, אפשר לומר שמיימי – הוא כבר הכין מכתב לאשתו היכן הוא שם את האוטו בשדה התעופה, צירף אלפיים שקל בשבילה – כי זה מה שהיה לו בכיס, ונסע לכיוון שדה התעופה…

לפני הטיסה, הוא החליט לרדת לים, קצת להירגע. ושם הוא ראה דבר מדהים: על החול, מישהו חרט בגדול "א ל   ת ע ז ו ב   א ו ת י" ! הוא הזדעזע. בבת אחת הוא קלט את חומרת המעשה. הוא פשוט חזר לביתו, עם כרטיס טיסה לא ממומש…!

כאשר הוא סיפר לי את זה, זה היה כל כך ברור העניין של חוסר האונים שחווה. הוא הרגיש חסר כל יכולת לשנות את חייו, הוא הרגיש שהכול נגדו, ואין לו היכולת להשפיע! זהו רגש קשה מאוד בשבילנו, החוסר האונים הזה! הפתרון הלא מודע, שהנפש שלו לקחה אותו לשם, היה פשוט, להחזיר שליטה, על ידי הבריחה שלו. אז הוא היה מרגיש יותר יכולת, מסוגלות ושליטה בחייו, עכשיו הוא השולט וקובע מה יהיה בחייו. זה התהליך שעובר על הכועס. הוא מנסה להחזיר שליטה, לעומת חוסר האונים שהוא חש.

העניין הוא שכמו בסיפור הזה שהזכרנו, שבעצם ללא משים, האדם בורח מאחריות, הוא מאמין שהוא חסר אונים ולכן מגיב בחריפות.

אלא שכאן הנקודה החשובה: האדם מאמין וחושב אוטומטית, שהוא חסר אונים, שאין פתרון לקושי שלו. הוא לא באמת מבחין באפשרויות העומדות בפניו. ישנה אמונה מגבילה בקרבו שהוא חסר אונים, וזה גורם לו לא לצאת מהמסגרת שהוא מדמיין שמגבילה אותו.

מה שקורה הוא שאנשים נקלעים לקושי, ולמשל, אם הוא קושי מתמשך, הרבה אנשים מנסים לפתור את הקושי, על ידי 'פילוסופית מכונת המשקאות המקולקלת': "אם זה לא עובד, תכה על המכונה, אם עדיין הכסף תקוע והמשקה לא יוצא, פשוט תכה יותר חזק…".

כמובן שבסופו של דבר, רוב הסיכויים שידך תכאב, והמשקה לא יצא…

זה ממש מה שקורה בקשיים שאנשים נתקלים בהם, הם מנסים לפתור את הבעיה בדרך מסוימת, אם זה לא עובד, הם ינסו את אותה הדרך, רק יותר חזק… העניין הוא, שזה לא מוביל לשום מקום מועיל. זה רק הורס. זה מה שנותן את תחושת החוסר אונים לאדם המתמודד. הוא בטוח שהוא 'ניסה הכל', בזמן שהוא ניסה את אותו הדבר, רק יותר חזק. מכאן, אין שום סיכוי להתפתחות חיובית, אלא להגיע לתחושת חוסר אונים משכנעת, שאני לא יכול. ומכאן, האדם מנסה להחזיר את השליטה לידיו, לפעמים, על ידי כעס.

הפתרון כאן הוא, פשוט: כאשר אנו מצויים במצב של חוסר אונים, לעצור לרגע, ולומר לעצמינו: "אני מאמין שאין פתרון. אך האם באמת כך הם פני הדברים? אולי יש פתרון שלא חשבתי עליו? אולי יש פתרון למישהו אחר, אולי חבר, או איש מקצוע? אולי זה לא נכון שניסיתי הכול? ובכלל הכעס מועיל לי, או שמא מזיק? אני אקח את כל האנרגיה המזיקה שאני מייצר, ואפנה אותה לאפיק של פתרון!".

בע"ה בחלק הבא, נראה גורמים נוספים, ודרכי התמודדות.

נכתב על ידי חגי צדוק, מרצה במרכז הישגים, ויועץ נישואין ופסיכותרפיה. מייל: [email protected]