בחלק הקודם, הזכרנו את התחושה המרכזית, הדוחפת את האדם לכעוס. בחלק זה נתייחס לגורמים נוספים, ונציע דרכי התמודדות.
הרבה פעמים אנו כועסים, כי ברור לנו ש: צריך לעשות כך, וצריך להיות כך. כמו כן, הייתי צריך לדעת, והייתי צריך לעשות.
כאשר אנו תופסים את העולם במבט של כללים מובנים מאליהם, של מה שצריך להיות, ואיך צריך להתנהג, לא פלא שכל מה ומי שמערער על תפיסת עולם נוקשה זו, מכעיס אותנו. כי זה מערער את התפיסה הנוקשה שלנו, מערער על הסדר הפנימי שלנו, ובעצם, פוגע גם בכבודנו… אנו פשוט כועסים.
עוד באתר:
הפתרון הפשוט בהקשר זה: להפסיק לדבר ולחשוב במונחים של צריך וחייב, הוצא מילים אלו מן הלקסיקון, העדף מילים חלופיות, גמישות ורכות יותר, כמו: כדאי, עדיף, רצוי, היה נחמד אם, וכו'. עלינו לזכור, שהכללים הנכונים בעינינו, אינם חייבים להיות נכונים בעיני הזולת. לכל אדם אמונות משלו, לא מה שנכון אצלי חייב להיות נכון אצל חברי.
אם נקבל אמת פשוטה זו, יקל עלינו להגמיש את הכללים. הציפיות שלנו יהיו יותר מציאותיות, ובעקבות זה, נהיה סובלניים יותר כלפי אחרים, הכעס, יקטן.
גורם נוסף, הוא, "קריאת מחשבות": אנו גם מסתכלים על מעשה שעושה החבר, האישה, הילד, ומיד יודעים "מה היתה כוונת המשורר", אנו יודעים מדוע עשה כך וכך, אם אנו בטוחים שזה מזלזול בנו או כדי להרע לנו, אנו שוב נכעס.
אך האם באמת אנו יכולים להיות בטוחים בכוונת הסובבים? אולי עדיף פשוט ללמת זכות? תתפלאו, אך על פי רוב מתברר שאנו טועים בכוונה השלילית שאנו מייחסים לאחר. "הוי דן את כל האדם לכף זכות" אינה המלצה ל'לפנים משורת הדין'. זו המלצה הכי רציונלית שיש! (ר' שם ברמב"ם ובר' יונה, בפירוש המשנה).
גורם החרדה
הרבה פעמים, האדם גם חושש מהעתיד, אפשר לראות את זה הרבה עם הורים החוששים לעתיד הילד, ולכן מלאים כעס עליו. למשל, הורים שישבו אצלי, והתלוננו על דרכיו של בנם, הם כבר ראו אותו בעיני רוחם, שסר מהדרך הישרה, לא ידע להסתדר בחיים, ועוד. כמובן, שכשזה המבט, הכעס על הילד ש"לא עושה מה שצריך, ולא הולך בתלם", גדול מאוד. הוא נובע מחרדה של ההורים לעתיד הילד. כאן, צריך לזכור שהסבירות לדבר רע שיקרה, היא בד"כ פחותה ממה שנראה לנו כאשר אנו חרדים מהעתיד. יש להיזהר כאן מ'נבואה שמגשימה את עצמה', כי כאשר ההורים מגיבים כך ,הם בעצם 'ממתגים' את הילד כמועד לנפילה. הם משדרים לילד את האמונה הזו שלהם עליו, וכנראה הוא פשוט יאמין להם, וינהג לפי אמונה זו, כי כך הוא יראה את עצמו!
אגב, נקודה זו, נראית בבירור, כאשר דווקא להורים קשה יותר מול הילד. אם תשימו לב, לסבא ולסבתא, הרבה יותר קל להכיל את ההתנהגות השלילית של הנכד. שמעתי מסבא אחד, שתיאר איך שקשה לו לראות את בנו נוזף וכועס על הבן שלו – הנכד, בו בזמן שהוא זוכר את עצמו מגיב באותו אופן כלפי בנו… הסיבה היא בדיוק הנקודה הזו. ההורה מרגיש אחריות כלפי בנו יותר מהסבא, לכן הוא גם חרד יותר לעתידו, לכן הוא גם כועס יותר על הילד.
בחלק הבא – האחרון, נעמיק בעניין, נראה את המסרים של חז"ל על גורמי הכעס, וכיצד נתגבר עליהם.
נכתב על ידי חגי צדוק, מרצה במרכז הישגים, ויועץ נישואין ופסיכותרפיה. מייל:[email protected]
