אז הנה, גם החופש כבר מאחורינו. שאריות של בחורי ישיבות עם טרולים עוד פזורים בתחנות ברחבי הארץ (התקשורת דיברה על המונים בתחנות האוטובוס), אז אלה נערי חמד החמד שלנו בדרכם לאייש את ספסלי הישיבות הקדושות. אחרוני דמעות התפילה וההתרגשות של האמהות נאספו ונשמרו בצנצנת, אסופת שאריות של עוגות שמרים שנאפו ביד אוהבת נאכלו ע"י בני הבית הנותרים, ואפשר לומר ששקט השתרר בכל. החופש מתחיל, שגרה.
שגרה, מי אמר שזה כל כך רע?
פתאום השקט הזה יכול לצרום או לשעמם. נכון שרק לפני שבוע רצינו שקט והבטחנו לעצמינו, בלי נדר ובעזרת ה', שלא נתקרב יותר למקור מים או שלולית או ברז או ארגז חול או מיני מתקנים משונים הקרויים בלשון העם 'לונה פארק'. אבל פתאום השקט הזה והשעמום הזה והנקיון והסדר מוגזמים קצת, לא כן?
עוד באתר:
אז חקרתי ושאלתי וחיפשתי ובדקתי אצל מומחים ויועצים לדבר, מה, למען ה' עושים עם כל השגרה הזאת? איך מתמודדים איתה?
אחרי שקיבלתי גיבוב של משפטים שלא הבנתי את פשרם, משהו בסגנון 12 צעדים, חשיבה קוגנטיבית, הוצאה מהכח אל הפועל וכהנה וכהנה על זה הדרך, (עיין שם ספר התותים, עמוד 12ג),
הלכתי לשאול את העם, ככה הכי פשוט. ידעתי שאקבל עצות מהחיים ופרטיקה במובן הפרקטי של העניין, נטולת שטיקים.
אשה אחת אמרה לי: "אני מתחילה דיאטה, אחרי תקופה ארוכה בה כל שקית מרשרשת מלאה מונסודיום גלטומט נאכלה על ידי ברגע שהיא הגיעה לטווח הראייה שלי. ככה אני פותחת שגרה".
ועוד אשה אחת נהנתה להלחיץ אותי: "אני עושה רשימות ומתחילה לאפות לחגים, לחורף, לאירוסין של הבת שעוד לא התארסה, שיהיה".
ילד אחד טען לי שהוא הציב לעצמו אתגר של סיום משניות עד חנוכה.
ועוד אבא אחד שהוא במקרה גם אב ילדיי, תיאר לי בפרוטרוט איך בשביל לשבור שגרה הוא יחליף נורות בכל הבית, יתקן את הגג, יבנה פרגולה, ייקח את הרכב לטיפול, ישלם את כל דוחות החנייה של אשתו (כלומר יעמוד בדואר). ממש פילנטרופ.
אז מה, תהיתי לעצמי בקול, הבנת איך מתמודדים עם שגרה, או איך פשוט שוברים אותה כדי להכניס קצת ריגוש שיזכיר במשהו את ימי החופשה העליזים?
או אולי פשוט להניח לה לנפשה, לשגרה. לתת לה לעבור בשקט, בלי לעורר דובים מיותרים (שצריכים דיאטה), או בלי לרשום רשימות מיותרות שידירו שינה מעיניי וכסף מכיסי.
פשוט לעזוב אותה בשקט, עד שמרב השעמום הזה, מתפרצים החגים בקול רעש גדול ומנפצים כל שריד שגרה שנותר בשטח.
הלכתי לחזור בתשובה בינתיים.
