את הבוקר הזה אני רוצה להקדיש כמובן ללהבות שדלקו וכילו, לאפר שנשאר ובעיקר בהודיה לקב"ה על הניסים הגדולים! מימדי שריפות בסדר גודל שכזה וב"ה אף פגיעה בנפש. ומי כמונו שידענו כאן שריפות בעבר וידענו אסונות קשים. די אם נזכיר את השריפה הקודמת שהייתה בכרמל ואת אוטובוס הצהריים שבאבחת להבה נספו כולם. המון מחשבות מתרוצצות, מה עובר על בן אדם שנשרף לו הבית, שנשרפו לו הזיכרונות, הרכוש, הרהיטים, הבגדים, אלבומי התמונות, הספרים, התפילין, הטלית.
שאלתי את ביתי בת ה-15 מה היא הייתה לוקחת מהבית אם היו לה חלילה רק דקות ספורות כדי להציל. 'קודם כל את הסידור שלי' היא אמרה בבהלה.. ואז הוסיפה 'וגם את המחזורים שקנית לי השנה'. ואני לרגע חשבתי שסידור אפשר לקנות חדש. אבל, כשבסידור הזה ישנה כבר עדות לדמעות, לתפילה שבוקעת מהלב, אז הילדה שלי בת ה-15 רוצה להציל את הסידור שלה. אותו אחד שהיא רגילה לדפדף בו יום יום 3 פעמים ביום. בהמשך היא הוסיפה את אלבומי התמונות ואת המכתבים. אני יודעת שבין המכתבים ישנם כאלה שכתבו לה חברות, אבל אני יודעת שיש שם גם כמה מכתבים ממני. ואני גם יודעת שבזמן הקרוב אעשה הכל כדי לעבות את ערמת המכתבים. אח"כ היא הוסיפה בחיוך קונדסי, את הילקוט שלי הייתי משאירה. ואז היא חזרה בה מיד. מה פתאום, יש שם מחברות שלי, שאני כתבתי.
עוד באתר:
ואני מביטה בעיתון על תמונתו של של יורם רענן עומד על רקע הריסות הסטודיו שלו שנשרף כליל. יורם חגג בשבוע שעבר 40 שנה לעלייתו לארץ ישראל. הוא צייר מוכשר שלא העלה בדעתו שבלילה אחד תכלה השרפה בבית מאיר את כל עבודותיו. יותר מאלפיים יצירות עלו באש. שום פיצוי כספי לא יוכל להחזיר את עבודות האומנות שלו. אבל יורם שומר על אופטימיות. 'בעזרת ה" הוא אומר 'נחזור הביתה ונתחיל מהתחלה'. גם הפסנתר השרוף שנשאר בפינת הבית של משפחת בלטגה הוא עדות כואבת לבית החלומות שלהם שרק יומיים קודם הם סיימו לשפץ.
אבל, עבורי ההלם הגדול היה במוצ"ש אני שומעת ברדיו ש 15 בתים עלו באש ונשרפו כליל. ופתאום אני שומעת את השם של יואב דיליאון. הבית שלהם נשרף. יואב נמצא ברדיו כבר 19 שנה. מהיום שהרדיו עלה לאוויר. הוא חלק גדול ובלתי נפרד ממשפחת קול חי היקרה. ויואב כמו יואב, שומר על אופטימיות. ב"ה שאין פגיעות בנפש הוא אומר ומוסיף, שכואב לו הלב על התפילין והטלית. וגם על התפילין של אבא שלו שנפטר לפני כמה שנים..גם הם עלו בלהבות השמימה. אני בטוחה שבימים הקרובים אנחנו עוד נתוודע לסיפורי גבורה מרגשים הן של לוחמי האש שעשו לילות כימים בלי לעצום עין כדי לכבות ולהציל. והן של אנשים. של העם היפה שלנו שבשעת משבר הוא תמיד נרתם בלי להסתכל על צבע או גודל של כיפה או על אורך של זקן או שרוולים. כולנו עם אחד בימים טרופים אלו והלב נפתח ואיתו גם הבית.
וכך השריפה בנווה צוף לא מנעה את חגיגת בר המצווה של נבו רייזמן. ביישוב הסמוך 'עטרת' מיד התגייסו לארח את כל המשפחה ואפילו דאגו לסוכריות לזרוק על החתן. נבו היה ממש מאושר בסיום האירוע. 'הייתי קצת עצוב ופחדתי שכל השבת הזו שחיכינו לה שנה שלמה נהרסה. אבל בעטרת הייתה לנו חוויה יוצאת דופן. זו שבת שלא אשכח בחיים'.
אני רוצה לסיים בהודיה גדולה לקב"ה על כך שאין נפגעים בנפש וזה בכלל לא מובן מאליו. אומרים שאחרי שריפה יש סגולה להתעשרות. פעם חשבתי שזו קלישאה כדי להרגיע. אבל הבנתי שיש ממש מקור לעניין הזה. אז בעז"ה אני מאחלת לכל אלו שביתם נפגע – עשירות מרובה. שביתכם ייבנה במהרה שתצאו מחוזקים מהאש הזאת, שהקב"ה יהיה אתכם על כל צעד ושעל ושנשמע בשורות טובות.
האזינו:
