כשפגשתי את עצמי מחדש במרחק 11 שעות טיסה מהבית

אני רוצה לשתף אתכם במשהו,משהו אישי,אבל אני מאמינה שיהיו מי שיוכלו להושיט יד ולקחת את הלקח, או אם נדייק- לקחת את הלימוד לחיים שלהם.

לפני כמה שבועות חפשתי בסין, רחוק מאי פעם שהייתי. אני משתפת את החברים והמשפחה בתמונות, והתגובות כמובן: "איזה יופי", "תהנו", "תמשיכי לשתף", "את עושה חיים" וכן הלאה, זו ההזדמנות להודות לכולם על הפירגון הכנה, שמאד נעים לי ומרגש בפני עצמו, אממה לכל בית יש גם חצר אחורית.

הנסיעה הזו "נתקעה" לי בזמן מאד לא פשוט עבורי מכמה בחינות. היה לי קשה הן טכנית והן רגשית לבצע את ההתנתקות הזו, מדברים שהרגשתי שהם שלי (תחום אחריותי, רק ביכולתי לבצע, ועוד בליל רגשות די מטורף יש לומר), ולא, אל תחשבו, כבר המון פעמים עזבתי הכל ונסעתי, אבל הפעם זה היה מורכב מאד ושונה,ובכל זאת, החלטתי שזה נכון לנו, ויצאנו לדרך.

עוד באתר:

ריתחא דאורייתא

הפרק השני המלא: 15 אברכים ת''ח בחידון ההלכה למעשה

חידון הלכה למעשה העולמי

בעקבות הטרגדיה

למה הפסיק מרן הרב עובדיה לשמש סנדק לתאומים?

אלי יעקובוביץ

צפו בשיעור

האברך בכה בבית החולים; הרגע הקפוא בסיביר חיזק

הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון

החסימה והסערה

מרדכי דוד לא חוזר בו: "זה בסדר לכנות את נתניהו היטלר?"

פנחס בן זיו

עכשיו, כשאדם נמצא בתוך בעיה, בתוך התמודדות,זה כמו בטייפון, הכל מסתחרר, מסתובב, מתערבב. צריך להיות מאד ממוקדים, או מחוברים למשהו כדי לא להתערבל עם הרוח.

והרוח… תרתי משמע… מבלבלת ומסחררת,ופתאום לא רואים כלום מלבד הבלגן. ואני, עם הבלגן הזה בראש, בדרך למזרח הכי רחוק שידעתי בימי חלדי, אני במזרח, ולבי בסוף מערב. כמעט כפשוטו הנס שלי, והמזל הוא שכשאני מתנתקת,אני מתנתקת,והתנתקתי,וממש מתוך הכאוס, הצלחתי ליהנות, אפילו מאד, לאאאא, אל תחשבו,לא הצלחתי לגמרי לשכוח, ולא לחשוב והיו רגעים שהסחף איים להשתלט,והדמעות הציפו,אבל הצלחתי לחזור לעצמי, ולחוות את החוויה במלואה.

ויום אחד, שם, בסין הרחוקה, הייתי כלכך מוצפת והמחשבות איימו להטביע ותדעו לכם שמרחוק זה אחרת, המבט שונה, פתאום עולים עוד דברים, פתאום הקשר גורדי הזה מסתבך עוד יותר, ממש פניתי אל ה' ושאלתי אותו "השם, מה, מה אתה רוצה ממני??? מה החלק שלי בכל זה??? אני לא מוצאת את מקומי, אני לא יודעת מה אתה מבקש ממני" וככה הלכתי לישון, עם אלף שאלות ואחת, והמון דמעות מלוכסנות בטעם חמוץ מתוק עם רוטב סצואן על הלב.

ובבוקר…. המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית, הגדיל חסדו עלי ופתאום בתוכי, בחלק של ה"בצלם"; "כי בצלם אלוקים ברא את האדם" – בכל אדם יש חלקיק אלוקי, ובעצם כשהאדם מחובר או קשוב לעצמו, קל לו להתחבר אל אלוקיו שם מצאתי את התשובה. פתאום הכל היה לי ברור. הכל התיישב לי במקום, הרגשתי את זה. ממש בהרגשה, כי אם אני פה, בנקודה הספציפית הזו של חיי, בהתמודדות הספציפית הזו, סימן שאני יכולה לעמוד בה, הרי לא נותנים לאדם ניסיון שאינו יכול לעמוד בו, ואני חושבת שזה מסובך???.

זה רק אומר, שיש לי, בתוכי, את כל מה שאני זקוקה לו כדי לצלוח אותה. גם אם זה מורכב, אני בדיוק בצומת שאני צריכה להיות, בדיוק עם הידע והכלים שאני זקוקה להם, היקום מדוייק, ובדוסית מדוברת:"מציאות ה' בעולם מדוייקת", אתם יודעים איזו תחושה של עוצמה ניטעה בי??? פתאום הכל אפשרי, לא, לא קל. אבל אפשרי, ברגעים ההם, עצרתי רגע את כל השעונים והשאונים ממרוצתם, והטמעתיאת התחושה הזו, את העוצמה, את האמון בעצמי, את היכולת, את החיבור לה'. ע ו צ מ ת י.

רגע עוצמתי.

ורק, רק ממרחק ומניתוק פיזי יכלו לקרות הדברים האלה, החיבורים האלה, ההבנה הזו. כי לפעמים כדי להתקרב מוכרחים להתרחק, כדי להתחבר חייבים קודם ליצור ניתוק. מתוך הבלבול מתחיל הלבלוב. בסין יצא שהתקרבתי הכי קרוב לעצמי מאי פעם, לדסי המשאבית שיש שם, בפנים, ואם בשביל זה לבד חציתי את האוקיינוס וערבות סיביר (טוב הגזמתי,אז מה,ממילא הכל שם בענק)היה שווה.

אני מאמינה באמונה שלמה, שהבורא יתברך שמו יוצר עבורי את המציאות המדוייקת לי ונותן בי את הכוחות הראויים לי בחמלה רבה.

מודה אני לפניך.

שיעורי בית:
קחו את המילה עוצמתי, ותראו כמה מילים חזקות אפשר להוציא ממנה.