שלום אני רחלי, מזה תקופה שאני עוקבת אחרי 'מלחמת האקדמיה', אתמול לאחר הכינוס האדיר שהיה התיישבתי לכתוב את מה שאני חושבת על העניין, ומבינה עכשיו יותר מתמיד עד כמה המלחמה הזו צודקת (למרות שממש לא חשבתי כך קודם).
המסלול שלי החל כמו כל בת סמינר סטנדרטית, הלכתי בצינורות המקובלים, התקבלתי לסמינר יוקרתי שחברותיי רק דמיינו להגיע אליו, שנות הלימודים עברו עליי נטולת דאגות, שקועה עד צוואר בחברות ובפטריוטיזם סמינרי טיפוסי.
לא עשיתי תואר, לא מצליחה להתפרנס, שום עסקן לא עוזר
במהלך כתה י"ב לצד שעורי מוסר והשקפה על בן תורה , בית של תורה ומה שבינהם התחילו לדבר איתנו על מקצוע ועל העתיד, היה לי נהיר כי אמשיך במסלול הנורמלי שאומר לימודי תעודת הוראה לצד מסלול מקצועי שיבטיח לי את העתיד.
עוד באתר:
בדמיוני הכל עבד מושלם, המשך טבעי במקום הלימודים שבו למדתי בתיכון, רכישת שם טוב של בחורה מצוינת מבית מצוין ושאיפה לקבל בן תורה כזה ששוקד על דלתי התורה ואין בדלת אמותיו כלום מעבר לזה, ואני המפרנסת היחידה.
לא אלאה אתכם בפרטים שונים ואת מנת עוגמת הנפש שנלוותה לחלום האוטופי הזה, ובחיי התחילו לצוץ קשיים שלא ידעתי שקיימים בכלל בעולם במקום כלשהוא.
תחילה לא התקבלתי למסלול אותו חשקתי כל כך, ונאלצתי להתפשר על מסלול העיקר להשאר במסגרת 'בית יעקב' מה שנקרא, את לימודי ההוראה שנאתי עד מוות מהרגע הראשון, והבנתי שאם אי פעם אצליח להעביר עשרים דקות שיעור מול כיתה צווחניות אני ראויה לאוסקר.
כשהבנתי את זה בתוספת התסכול והדברים שלא הלכו כמו שציפיתי הדרך היתה קלה לפזילה החוצה, בעיצומם של הלימודים הגבוהים הבנתי שאני לא שייכת לשם ולא לא בקטע דתי אלא אני לא מממשת את עצמי ואת היכולת שלי וזה לא תכלס' אם אמשיך בדרך הזאת לא ייצא ממני כלום, שלא לדבר על בן תורה שאין מצב שאצליח לפרנס אותו בקצב הזה.
קצת ברורים, קצת חברות ועזרה מגורמים מקצועים ויועצים למינהם החלטתי שאני מתחילה לימודי אקדמיה ויהי מה, זה לא היה פשוט, תחילה השלמת הבגרויות אח"כ החלטה מה המסלול המתאים ובהמשך לימודים אינטנסיביים לצד המשך לימודי במסגרת הסמינר עם נסיון שלא לפגוע באף אחד מהצדדים,
את לימודי הסמינר סיימתי איכשהוא, בברורים עליי מי שברר לעומק הבין ששילבתי אקדמיה עם לימודי הסמינר הרגילים, וב"ה זכיתי להשתדך ולהנשא לבן תורה אמיתי, עד כאן החלק הטוב.
לאחר נישואי המשכתי את לימודי התואר ואז באה המכה שרק היום במבט לאחור אני מבינה אותה, מבחורה תמימה ופשוטה עם שאיפות מאד ברורות, הפכתי לאשה משכילה עם תואר ראשון ביד, עם מושגים גבוהים שנחשפתי אליהם במהלך הלימודים.
מבחורה צנועה בלי דרישות גבוהות הפכתי לבחורה שפתאום חייבת רשיון נהיגה, פתאום המראה שלי נהיה חשוב, פתאום הלימוד של בעלי נראה לי קצת מיושן ולא רלוונטי לדור שלנו והתחלתי ללחוץ עליו לצאת החוצה, לראות עולם, וללמוד משהו בשביל המקצוע ולא להשאר בתוך הגמרא "כי לא ייצא לו מזה כלום".
היום אני יודעת שעבר עליי משהו נוראי וחיפשתי רק לרמוס את מי שלא כמוני, זלזלתי בכל אלה בלי התואר, והתנשאתי על הסביבה ועל בעלי האומלל שרצה רק שקט ולעשות את מה שהוא יודע הכי טוב, הוויות אביי ורבא.
ה' הטוב עזר הוא תמיד עוזר והסכמתי ללכת לייעוץ זוגיות בשביל לנסות להציל מה שנשאר ממערכת הנישואין שלי, במהלך השיחות האינסופיות הבנתי פתאום שהאשמה בי, אך ורק בי, אני שנחשפתי פתאום לדברים שהיו זרים לי והפכו אצלי לערך עליון הם היו הגורמים בעקיפין ובמישרין להרס של חיי האישיים קודם כל ושל בעלי.
וזהו , את המלחמה הזו באקדמיה אני חוויתי על בשרי מהמקום הרע, ואני מצדיעה לזה, אין דבר חשוב יותר מלעמוד ולהתריע לפחות על הסכנות שכרוכות בכך, בדור שלנו שכל אחת חייבת להיות מינימום עם דוקטורט כי אחרת זה לא נחשב, חייב מישהו שיעמוד בפרץ ויצעק, ויסביר, וייתן אלטרנטיבה, למנוע עוד ועוד סיפורים כמו שלי.
ואם מכתבי הזה יעזור למישהו להבין את זה והיה זה שכרי.
