זה היה לפני שנתיים נר ראשון של חנוכה.
אחרי שיעקב בעלי שיחי' הדליק את החנוכיה, (טוב לא ממש את כולה, רק פתיל אחד, בזיך אחד, נו אתם יודעים) .
הגיע הרגע הכייפי שכל לוחמי הפמיניזם שוכחים, הרגע הנפלא של לאחר הדלקת הנר, שלאשה אסור לעשות מלאכה, ואיכשהו הגבר שלי מוצא את עצמו במטבח בזמן הזה ואני על הספה.
עוד באתר:
התפריט המיועד היה לביבות, וליעקוב יש סבלנות ללביבות עד אין קץ, מהתחלה, ועד הסוף ממש, ואיזה לביבות שרק רק הוא יודע להכין, כי לביבות עושים באהבה או לא עושים בכלל.
עמד האיש שלי, וקילף וגירד וערבב ותיבל בדיוק כמו בשירים, ואני ריחפתי סביבו במטבח כמו פיה טובה, כי מי יגיד לו "תיזהר שלא יישפך לך", "תערבב יותר לאט", "תוסיף עוד מלח", "לא נראה לך שזה קצת מדי ?" וכן הלאה אמירות מהסוג המייעל.
בסלון שיחקו הנכדים מן הסתם בסביבון, ואולי בפליימוביל, והערב היה חנוכתי מאד, וסופסוף היה בבית ריח אמיתי של טיגון ולביבות.
ופתאום זה קרה.
אחת הבנות, כמעט בבת אחת איבדה את ההכרה, התעלפה, היה לי עוד רגע אחד כדי לתפוס אותה לפני שקרסה לרצפה, גולשת לי מהידיים כמו חתיכת בד נטולת עמוד שדרה.
קראתי ליעקוב בבהילות מהמטבח והוא רץ אלינו, השכבנו אותה על הרצפה בסלון (הכי קרוב) עם הרגליים למעלה, על כרית, ויעקב התקשר במיידית למד"א, תוך רגעים הפך הבית לחדר טראומה.
ראשון הגיע איש "הצלה" עם תיק מרשים שמיד התיישב על הרצפה והתחיל לבדוק את הילדה החיוורת והמבולבלת שלא זכרה כלום ולא ממש הבינה למה היא על הרצפה, מי שהיה איתו זה יעקב, ואני המשכתי במטבח עם הנכדים ועוד בת שסייעה לי לשמור עליהם, כדי שלא יראו מדי מקרוב מה המצב של הגיברת על הרצפה. בכל אופן הם היו ממש צעירים.
לאחר דקות מספר הגיעו מד"א, צוות חביב עם רופא ופרמדיק ועוד בחור נחמד, והבת שלנו היתה מוקפת צומי טיפול ואהבה,.
ברגע הראשון שהם נכנסו, אמר הרופא: "אוי איזה ריח טוב של חנוכה, זה לביבות ", ויעקב אמר לו שאני ממשיכה לטגן במטבח בין לבין, גם כדי שהנכדים לא ייבהלו יותר מדי, ככה לשמור על שגרה, או להסיח את דעתם, וכך אני באה להגיד שלום, לקדם את פניהם.
ארבעה אנשים על הרצפה, סביבה, זה מודד לחץ דם, זה עושה בדיקת סוכר, ועוד כל מיני מרעין בישין, ואני מביטה מהצד ומתפללת בלב שהכל יהיה בסדר, ומסמנת לבת שבמטבח שלא תתן לילדים להציץ ותעסיק אותם שם.
ובינתיים, ערימה של לביבות חמות נערמת בקערה. ובאופן טבעי, כשאני חוזרת למטבח, אני מסדרת יפה לביבות על צלחת הגשה ופונה למסדרון, לכבד את הצוות הרפואי. בכל אופן חנוכה, לביבות חמות, וסך הכל הילדה כבר פחות מדאיגה.
אבל המלאך הזה, שבא לבקר באותו ערב בביתינו, חמד לו לצון, ובמסדרון, בדיוק מעל הרופא החביב והמוקפד, שם לי רגל.
אתם יודעים מה זה צלחת מעופפת??? יופי. ואתם מתארים לכם מה זה צלחת מעופפת עם לביבות לוהטות שמתפזרת בחן מעל בתי החצי מעולפת וצוות נקי ומכובד של ארבעה נחמדים שבאו להציל אותה?
את הצחוקים שהיו שם אני לא יכולה לתאר. הרופא אמר, שבחיים, אבל בחיים הוא לא ראה כזו צורת הגשה.
וברגעים שאחר כך בין לחץ דם לנוזלים, הם היו עסוקים בקטיף חתיכות של לביבה חמה בין חלקי הציוד שלהם, במקום מד"א, הם הפכו בבת אחת לזק"א – איסוף קרבנות זלילה. (בהפוך, אז מה)
למרבה המזל, משום שהיו עוד הרבה לביבות, זיכיתי את יעקב להגיש להם צלחת אחרת יפה (עכשיו שישים לו המלאך רגל. נראה אותו..) וכך הוכחתי ללא מילים שאלו היו לביבות נאות ומלבבות רגע לפני הפירוק, ולא איזה מתכון חדשני של אילתור מהיר כשמתפרקת הלביבה.
יש לציין שהם היו מנומסים, ואת כתמי השמן שנשארו להם מזכרת מבליל כשרונותי הם טרחו לחפש בחוץ ולא מול עיני המתפדחות.
תכלס המיידאלע בילתה לילה במעקב, היא בריאה ושלמה ב"ה ואפשר לומר שלבית החולים, על מיטת האמבולנס היא פונתה בקול צהלה וצחוק, עם אווירה כמעט של פורים ולא חנוכה, ועם צוות עליז ושבע שלא שמר דיאטה באותו ערב וטעם מהלביבות המופלאות של יעקב.
באוויר, בדם, וביבשה.
והמסקנה שלי מאותו ערב?
מזל.
מזל שהסתובבתי לו בין הרגליים במטבח ואמרתי לו שלא מספיק העיסה,רק ככה היה מספיק גם לצלחת המעופפת, וגם לצילחות המחודש.
אה.
ועוד מסקנה, עדיף שהוא יקלף, יקצץ, יערבב, יתבל, יטגן, וגם יגיש.
מה שבטוח.
