זאת חנוכה • אור, רגש ושיר אינסופי

אני האור.

אני הקרן החודרת
אל עומַקָי
אל חדרי
ופינותי.
אני האור,
מאירה בי כל בדל
חושך
ומסתור.
כמגדלור
וכמגדל
חושפת כל רובד
של פלַאות
פליאות
שאבחר
לראות.

אני האור.
אני קרן
חמימה
מלטפת
רחומה.
מרככת, בי,
איברי ותוך לבי
כל קרח קר
גליד צורב
כל פרח בר
או קוץ דרדר
שורט, כואב.
מרפאה
כל קרקע רעועה
אני הקרן.
פלא הבריאה.

אני האור
והניצוץ
הלהבה
והשלהבת.
מרצדת. מתלהבת.
מציתה בי
שפיות ודמיון
מציאות וחיזיון
מסעירה בי מעשים
מלהטטת בי ניסים.
אני הכח שבי לחיות.
אני הכח
להיות.

אני האור
המגדלור
לאחי, ואחיותי
למלוא האופק
סביבותי.
אני האור, והחיוך
והחיבוק וההיתוך.

אני האור.
אני יודעת
מרגישה
אלפי קרניים זעירות
אלפי קרניים מאירות.
אני האור
הקרן שבי
זורחת. נמצאת.
אם רק ארשה לה
לצאת.

אנחנו עסוקים בחנוכה, כל שנה מחדש, לחפש את האור, למצוא אותו בכל הווריאציות, בכל הדרכים, בחשיבה, בהסתכלות, בקבלת הדברים, בהכלה.

השנה נפל בי דבר.

האור הוא אנחנו.

אני, ואת, ואתה.

כל אחד מאיתנו הוא אור. אור לעצמו, חום לעצמו, הלהבה שמציתה אותנו, ואור גם לזולתינו.

לכל אחד כח, משאבים ויכולות, שמיוחדים לו, ספציפית, ואם נשכיל להביט על עצמינו כאור, נאיר לסביבתינו.

שוברת בי את החומות שבניתי במהלך השנים, כדי לאפשר לאור שלי לגדול. להתרחב.

עוקבת אחרי הקרן שבתוכי, מה היא מאירה לי עכשיו. ממש ברגע זה. איזו מתנת נוף פנימי שלי היא מעניקה לי, בנקודות החושך שלא העזתי להביט בן.

מרגישה את החמימות של ההכרה וההבנה שאני בעצמי האור, שהאוצר הוא אצלי, את כח הריפוי שבהבנה הזו.

וקורעת בי חלונות , כדי שהאור שלי, ייצא החוצה ואוכל להאיר גם לאחרים. כי איזו משמעות יש לאור אם הוא נעול וחתום בתיבת אוצרות בעומק המרתף

אני האור.

ואתה

ואת.

נ.ב.
לא, זה לא ממקום שחצני בכלל.
זו הבנה פשוטה, שלכל אחד יש מה לתרום לעולם וכל אחד, באשר הוא, יכול להיות האור לעצמו, ולחברו.