"פתאום אני מגלה שאני בסך הכל בן אדם" • הרהורים של עשרה בטבת

אז מה שהיה ביום ששי זה שהוא היה היום העשירי פלוס שאני חולה, והפעם אני מבריאה בנחת. כמו בבית הבראה, עם הבדל אחד. מדי בנחת .

ואז אחרי ימים של כאב, ואפילו מתחים חוויתי בפתאומיות כאב חדש שנוסף לאירועים. זה היה מעל לכוחותי. ואם אני אומרת לכם, תאמינו לי.

אני יודעת לספוג כאב, אבל, כשלו כוחותי.

בכיתי, צעקתי מכאב, לא הצלחתי להתמודד, לא הצלחתי לשלוט בעצמי כפי שציפיתי מעצמי לעשות, כל יום ששי הסתובבתי חלשה ומותשת, ומאד מאד עצובה.

כמה שחשבתי פעם שאני יצור לא חובב שליטה, התבדיתי.

כמה שחשבתי פעם, שאני מצליחה לשלוט בכל, או לפחות בהרבה, התבדיתי.

כמה שחשבתי שאני יודעת ויכולה לספוג הכל, התבדיתי.

פתאום נשארתי חשופה.

חשופה לעצמי.

לכל מה שחשבתי עלי , והתנפץ לי מול הפנים בעשר דקות של כאב נוראי.

וזה הפחיד אותי.

אפילו מאד.

וציער. וגימד. והקטין. והעלה סימני שאלה(????)

ואז, עם עזרה והכוונה של חבר טוב, שזרק לי שתי מלים, התחילו להתיישב בי הדברים.

הוא אמר לי, בכנות ובפשטות: "זו גאווה".

ונגע בדיוק במרכז הנקודה.

לחשוב שאני יכולה, שאני המרכז, שאני הכל, זו אכן גאווה מסויימת.

זה בעצם לא להסתכל לעצמי בעיניים ולומר לי: כן דסי, את כמו כולם. רק בנאדם.

וכמה שאני אומרת לעצמי את זה בשקט, ובחשיבה ואפילו מאמינה בזה; הנה, כשזה נגע בנקודות פנימיות שלי מול עצמי גיליתי שאני לא מלאך שיש כאב שגם אני לא מסוגלת לספוג, ושיש קצה, שגמני לא הצלחתי לא להגיע אליו.

והיום עשרה בטבת.

ובשל מצב בריאותי, ותרופות שאני עדיין לוקחת, אני לא צמה.

ויש מקום קטן כזה בתוך עצמי, שאני מרגישה לא טוב עם זה שאני לא חלק מהמאמץ של כולנו "להשתתף בחורבן".

והמיינד שלי עובר כמו "ים/יבשה" בין המחשבות של :
"אז מה, את בנאדם, קורה, אז את לא צמה, זה לא הופך אותך.לפחות טובה, רק לפחות יכולה. זה לא מוציא אותך מן הכלל."

ובין:
"היי, את חייבת לזכור את החורבן היום כל הזמן, ותצייני אותו בדרך אחרת, כי הנה, את לא צמה, את לא שותפה עם כולם בדרך הרגילה….."

ובערבוב של שני הדברים אני מרגישה, שהחורבן הפרטי שלי, ואולי של עוד, הוא הגבול הדק הזה, בין ידיעת המקום שלי, לביצוע.

בין הגאווה והכבוד העצמי שלי מול עצמי, הרצון להחליט עבור עצמי, ולבצע,

להרכנת ראש למציאות ה' שנכפית עלי וקבלת המציאות כפי שהיא, מתוך הבנה עמוקה שיש מישהו מעלי שקובע לי, וזה, זה הכבוד האמיתי שלי.

ואני מחפשת את החומה, שנבקעה בי, את הקו הזה, הפשטות הזו, שתאפשר לי להתנהל בעולם בין המקרו למיקרו. בין המעשה, להבנת המשמעות. בין המקום שלי, למקומי בעולם.

כי בשני המקרים, אני בודקת , ואני מבטיחה לכם שעדיין אין לי תשובה לעצמי, עבור מי הייתי עושה את המעשים לעיל, כלומר מתגברת מאד(יום שישי) וצמה (היום).

האם עבור המטרה הכללית, או למען עצמי, כדי להוכיח לעצמי משו, שלא בטוח שאני בכלל נדרשת להוכיח.(גאווה לדוגמא)

אז לא.

אני מקווה שאני לא גאה.

אבל את הקו שלי, אני מאד רוצה למצוא.

כדי לא לעבור את הגבול לארץ השוויצרים (לא סוויצרלנד… לשם אני בהחלט מוכנה לעבור את הגבול….)

מזמינה אתכם לשתף אותי בתובנות שלכם בעניין.

וטיפ קטן:
"רק על עצמי לספר ידעתי" , אמרה רחל המשוררת. אשמח אם התובנות לא יהיו על איך אני צריכה להתנהל ומה אני צריכה לעשות, אלא דעה כללית, או איש איש על עצמו , לגבי הנכתב.

נ.ב.1
מאד מטלטל לגלות בגילאי 40+ שאני רק רק בנאדם.
לא שחשבתי שאני מלאך, אבל לפעמים לא הייתי מודעת לכמה כח אין בי, שזו גם ידיעה חשובה מאד.
ולא, לא לנסות בבית , ילדים.
רק בפיקוח מבוגר אחראי.
זה אשכרה תהליך.

נ.ב.2
מאד מיוחד ואפילו מרגש, בגיל 40+ לגלות שאת רק רק בנאדם. זה נותן, ומאפשר הסתכלות כלכך אחרת ורציונלית על מה שקורה מסביב ולהצליח "לחשב מסלול מחדש" באופן הרבה יותר נכון ובונה, הרי כל החיים עוד לפנינו……
וזה אשכרה חתיכת תהליך.

נ.ב.3
כמה פעמים כתבתי "אני, שלי, עצמי,"
בבקשה אל תשפטו.
הרי בסוף בסוף, ומתוך הסתכלות מודעת
אני (כל אחד והאני שלו)
הוא מרכז הסיפור.