במסגרת שיטוטינו בעיירת הנופש בייג'ינג, לקחה אותנו המדריכה לביקור אצל משפחה סינית מסורתית, הנוהגת לארח תיירים לפרנסתה. בעלת הבית, ספתא ג'ין מיין יאנג (אתם לא באמת מצפים שאזכור איך קראו לה....) בת הששים וחמש בערך, אירחה אותנו בסלון ביתה ובפינת התה המסורתית. משפחה זו היא בעלת שני פרחים על הדלת (הפרחים מסמלים מעמד חברתי סוציאלי, שניים זה מעמד הביניים ) הם גרים באותו מתחם כבר תשעים שנה. היא ואחיותיה נולדו וגדלו בבית הזה בדיוק. כשאני אומרת הבית, הכוונה היא לחצר משותפת, עם פניה למתחמים;הבית של אבא שלה, שעדיין חי איתם, והיא מטפלת בו . הבית שבו היא ומשפחתה גרים, מתחם של מטבח בנפרד, וחדרים/ דירות של שאר המשפחה. המתחם מוקף בחומה קטנה, וכך נוצרה לכל משפחה נישה משלה בשכונה. היא בעלת החצר היום, ואת הדירות שנותרו ריקות כשפרחו הגוזלים מהקן, היא משכירה ומרוויחה עוד כסף. הבית מעוצב בסגנון סיני מסורתי. ת'אמת שהכל ישן, וקצת מגובב (בטח האדריכל שלהם כבר מת מזקנה... נו תשעים שנה...הגיוני משהו...). אבל יש משו באווירה, בסובב, בתפאורה, ישבנו ופטפטנו קלות, יכולנו לשאול כל שאלה, והמדריכה תרגמה. עכשיו, האמת שהידע שלי אודות סין לא ממש יציב. הוא מורכב מכל מיני מיתוסים, פיסות מידע שקראתי וקצת אגדות והיסטוריה, אז שאלתי על העבודה (היא היתה מורה, אחיה ארכיטקט , מקצועות רגילים. לא הדור של שואבי המים עם הדליים). שאלתי על המשפחה והיא ספרה והראתה לנו תמונות, שהיא בת למשפחה בת ארבעה ילדים, והחיים היו חביבים וחייכו אליה, סיפרה בגאווה שביתה נשואה, ויש לה נכדה וכשצריך היא שומרת עליה. וכאן קרה משו מעניין. אני קולטת את המדריכה שלנו (ננסי בשבילכם) אומרת לה משו ואותה, את ספתאלה, מרימה גבות ומשמיעה קולות של תמיהה (זה מבינים גם בסינית) המדריכה מספרת לי שהיא סיפרה לסבתא, שאני גם סבתא לכמה וכמה נכדים ואם לששה. (בסין עד לא מזמן החוק התיר שיהיה ילד אחד במשפחה. היום שינו את החוק במאה אחוז ומותר שניים) . ספתאלה אחזה את לבה, ובבת אחת, במעבר חד, נסובה השיחה ממשפחה מסורתית בסין, למשפחה שלנו. ספתוש היתה בהלם. כמו שאני נדהמתי מדברים שם, כך הפעם נדהמה ספתוש מההתנהלות אצלינו, היוצרות התהפכו, היא שאלה, אני עניתי. על הילדים, על גודל המשפחה, על איך בכלל אפשר להסתדר, על בני דודים. על ישראל היא לא ידעה כמעט כלום. (בפועל רובם ככה. אנחנו מעניינים להם את קצה הציפורן) אבל בסוף ידעה להגיד, שאצלם במשפחה אומרים שהאנשים מישראל חכמים, כי הם קוראים הרבה ויש להם ספרים. זו היתה הדרך שלה, לומר מה שכולנו שמחים וגאים להשתייך אליו : עם הספר. ושם, בסלון הסיני ההוא, על ספה ישנה ישנה וריח לא מוכר, הרגשתי הכי אני, הכי בבית, הכי שלמה והכי שמחה ב"יש" שלי. והבדילנו מן התועים. [גלריה]
